5 ימים באדינבורו ואחד בגלאזגו

השבוע (או שאולי זה היה בשבוע שעבר),

חשבתי על "מא ראמאצווה", אחת מחביבותי הספרותיות..

"מא ראמרצווה" הבלשית מס' 1 בבוצוואנה שבאפריקה,

שותה תה רוי בוש באדיקות דתית,

אוהבת את בוצואנה אהבה גדולה שהיא אימהית וילדית כאחת,

והיא גיבורת ספריו של סופר סקוטי בשם-

אלכסנדר מק'ול סמית'.

השבוע חשבתי עליה.

חשבתי עליה כשדפדפתי בספר אחר של מק'ול סמית' בחנות ספרים באדינבורו.

חשבתי על הפטריוטיות של מא ראמאצווה, וכמה היא הזכירה לי,

את הפטריוטיזם הישראלי עליו גדלנו בדור שלנו;

כשהתפוזים שלנו היו הכי כתומים והכי מתוקים,

והפרחים הכי יפים,

והחיילים הכי טובים,

והשמים הכי, הכי כחולים.

וחשבתי על הסקוטים. נאמנים לארצם לא פחות,

וחשבתי עליו (בעודי שותה קפה ואוכלת בראוני ומדפדפת בספרו של סקוטי אחר)-

על הסופר שלקח את הלאומיות הזו שלו והעביר אותה

מסקוטלנד אל אפריקה ויצר את האישה הכי מנומנמת וחדה שיכולה להיות.

עשרה ימים הייתי בסקוטלנד.

טוב, אולי זה לא לגמרי מדוייק,

שמונה ימים בסקוטלנד ויומיים נסענו כדי להגיע ולחזור.

מתוך שמונת הימים הללו, חמישה מהם בילינו –

אדינבורו ואני,

מתרועעות זו עם זו, לומדות להכיר, לחייך

בהתחלה בזהירות

אחר כך בביטחון.

אחרי חמישה ימים, כבר לא נזקקתי לסימנים,

לשמות,

לכיוונים.

כבר ידעתי לאן אני רוצה להגיע ומאיפה אני רוצה לחזור.

אחרי חמישה ימים (או שאולי כבר אחרי יום),

למדתי לחבב את הטירה המזדקרת על סלע געשי במרכזה של העיר

כמו מגדלור עצום שאפשר לראותו מכל פינה

ולכוון את צעדיך בהתאם.

את הסמטאות הצרות העולות כלפי מעלה או יורדות תלולות כלפי מטה,

את הירוק האינסופי של הדשא אל מול אפרוריות הבנינים הישנים,

את הכחול של הים, והאפור של השמים,

את הרוח העזה, ותרסיס הטיפות הבלתי פוסק.

ואת הסקוטים.

(שאיך שהוא מזג האויר לא משפיע על מזגם הנעים).

וחשבתי. חשבתי הרבה.

אמנם לא על הדברים בהם הבטחתי להתעמק,

אבל, חשבתי..

למשל - על הקלות שבה מתעוררים זכרונות –

אחד מהם הציף אותי עד שכמעט וטבעתי,

במועדון ג'אז (במרתף כמובן אלא מה?),

כשבשולחן לידנו ישבו שתי צעירות,

ויכולתי להרגיש את טעמם של הימים הללו,

את הגיל, השנים,

בהם היינו מתכוננות, מתלבשות, יוצאות,

חושבות שאולי נכיר, אולי נמצא, אולי נרגיש.

את התכונה שלפני ומפח הנפש שאחרי.

חשבתי גם על הקלות בה הבדידות מציפה,

על היכולת או אי היכולת להכילה.

על הקושי בלהושיט יד,

לנשום.

על הצורך הבלתי נגמר להרגיש,

על העולם, גודלו וקטנותו,

על הפעמים הכה ספורות (אם בכלל) בהן הרגשתי במקום ובזמן

ועל קוצרה של היד (או הלב)

להשיג.

ושבתי.

ושבתי והוצפתי.

לא בזיכרונות, אלא בתחושה עמוקה של פחד, של שגרה

של העשרים השנים הבאות

והעשר אחריהן.

והבנתי.

הבנתי שאולי לא השארתי מקום-

לחיים

והותרתי אותם ערימה של רגעים.

א. עדין באחד העם

פס הקול שלי היום מורכב מ:

• חמת חלילים צורמנית

• שירים של הפרוקליימרס (500 miles)

• וג'ניס איאן at 17...

המלצות

באדינבורו לנו ב:

Staycity Aparthotels West End

מלון דירות באזור יחסית שקט כעשרים דקות הליכה ממרכזה ההיסטורי והרחובות הראשיים של העיר.

היינו שלוש בדירת חדר קטנה (חדר שינה וסלון) למשך 9 לילות והאמת, היה קצת צפוף. יחד עם זאת, היה שקט ונעים. הצוות מאוד לבבי ושירותי והמטבח הקטן מאובזר להפליא.

לא מעט בתי קפה, מסעדות וסופרמרקטים בסביבה. אפילו בית מרקחת וב 10 ימים בהם חברותי היו בכנס ואני חופשייה כציפור, בהחלט למדתי להכיר את האזור.

אין לי עוד עצות חשובות, כל מסעדה אפשר למצוא באין ספור אתרים. רק שחיבבתי את הסקוטים, הם היו נעימים ומנומסים ועם חוש הומור (במידה והצלחת להבין מה הם אומרים), אהבתי את אדינבורו, ובמעט שטיילתי מחוצה לה (גלזגו, אינברנס, האגמים), אהבתי את כולה.

גלזגו דרך אגב, שונה במהותה. נסיעה קלה ברכבת מאדינבורו אליה ויום שלם של שוטטות. גלזגו מזכירה הרבה יותר ערים אחרות במערב. תעשייתית יותר והרבה הרבה יותר צעירים, מהגרים וערב רב של גוונים.

מעבר לכך, לקוות למזג אויר טוב ופשוט לטייל ברחובות. אפשר להכיר את העיר ולהתמצא בה במהירות ולהרגיש בה ממש בנוח.

יש כמובן את האטרקציות הידועות: הטירה, המייל המלכותי, בית הקפה בו כתבה ג'.ק. רולינג את הארי פוטר וכל מה שתוכלו למצוא בכל אתר תיירות כזה או אחר.

אני אהבתי.