על גבול האור / לאה גולדברג

א

פה צפורים כבדות יורדות לנוח

על אילנות כהים כנטות היום,

ובשדות קצורים תועה הרוח

עד שבל הרקיע האדום.

מעברי ים משב אויר מלוח

וסהר מצטייר על פני מרום,

הבהוב לבן, זהיר ולא בטוח

כולו היסוס בין לילה לבין יום.

זו שעת תמורה בה נעמוד אילמים

על גבול האור –

לאן יפנה לבנו?

האם נחזור, אחי,

הנעבור?

ב

כל החידות שחדו הימים

שחקים כאלה מחדש יעירו,

את חלומם יגידו התמימים

והפקחים את פתרונם יסתירו.

ושוב יטבול לבנו בדמים

וחרטות של שוא שומרות כל צעד,

ושוב אתה שואל שלא מדעת

כל החידות שחדו הימים.

אחי, אחי, איך נעמוד אלמים

על גבול האור –

אי דרך לפנינו?

האם נחזור, אחי,

הנעבור?