פרדי מרקורי, דדלוס ובילבו באגינס

אז מאיפה להתחיל?

מריח החומוס המתבשל,

מהקפה שמונח על ידי,

מהצוואר התפוס; המתכתב עם הגב, המתכתב עם הברך, המתכתבת עם חיי,

מהארץ שרועשת ואינה מוצאת מנוח ומזמן שלא שקטה, (בואו נודה, אפילו לא ארבעים שנה),

מהגעגוע,

מההזדמנות שהוחמצה,

מסוף השבוע שמתקצר ומתכלה,

מחלומות ליליים סוערים,

מחששות יומיים מציפים,

מעוד קיץ מהביל ושנה המתקרבת אל קיצה,

או

מאלפי אנשים שעומדים בפארק המפורסם ביותר בלונדון

ושרים.

שרים המנון,

שהוא אינו של ארץ, מדינה, טריטוריה או דת,

המנון שהוא רפסודיה,

שהוא בין דורי, אל גילאי, ובין תרבותי

ושכשהוא מושר, ככה, ללא תזמורת או זמר,

מתחיל בשקט ומתעצם,

ומעליו, נעים עננים לונדוניים אפרוריים,

הוא הופך להיות גל של יופי, של התרגשות מצמררת

וכן, אולי, גם תקווה..

ביסמילה!

והשאלה הנשאלת היא- האם יש לנו רק שתי ברירות בחיים; לעוף אל השמש לחיות ולהישרף כמו דדלוס כמו פרדי? או – לחיות חיי מחילות נוחים במידה וקטנים במידה וסימפטיים במידה, כמו בילבו באגינס?

מה את אומרת לאה?

​"עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה"...