קטע של זיכרון

למוח אין כל שליטה

על דברים שנזכרת בהם פתאום;

יום שביליתי לבדי במוזיאון,

ספר שקראתי לפני שנים,

משפט שמישהו אמר,

סרט שראיתי,

בגד שלבשתי,

מקום, ריח, תחושה.

ככה סתם ללא אזהרה, ללא קריאה מקדימה,

זיכרון.

והזיכרונות

חלקם סתמיים ואין לי מושג מדוע הם חוזרים וצפים

או מה המשמעות שלהם עבורי

ומה הם מתכוונים לעורר.

חלקם, נעימים, משעשעים, חלקלקים.

חלקם עקרוניים, חשובים, מעוררים,

אבל, חלקם הגדול, קשים.

כל כך קשים שהם מנתצים את ליבי בכל פעם מחדש.

הם מגיעים בשרשרת, מזינים זה את זה

וממלאים את כולי, עד אפס מקום, עד בחילה.

אבל אפילו אותם, אני לא דוחקת הצידה.

לא.

הם שלי, הם חיי ובלעדיהם,

מי אני?

מילים

אני זוכרת את הרגע בו התחלתי לקרוא.

אני זוכרת את השחרור שהרגשתי,

את הידיעה, רכה בשנים ככל שהייתי

שמעכשיו, לעולם לא אהיה לבד,

לעולם לא אדע שעמום,

כי אני יכולה לקרוא.

מאידך, אני לא זוכרת מתי התחלתי לכתוב.

אולי זה לא היה הרבה אחר כך כי,

אני לא מצליחה לזכור,

תקופה בחיי בה לא כתבתי.

אף פעם לא תהיתי ממש על הצורך הזה,

יותר מצורך אפילו,

כורח,

אבל מילים היו תמיד חלק מחיי;

מתארות, רושמות, מפרשות, מתעדות.

אתמול, קראתי שוב חלק מהן.

חזרתי לתחילת דרכי באחד העם

ויחד עם המילים חציתי את השנים,

את המועקות, את החרדות, הפחדים, הדאגות

וגם את הרמות הגבה, הקריצות והשאלות.

את האירועים, הפגישות,

המלחמות והפרידות.

כל המילים שהן חיי.

ולראשונה

לראשונה בחיי הבוגרים, אני מרגישה

שאולי סוף, סוף בניתי מספיק מילים.

מילים שהן בסיס מספיק איתן.

בסיס שאוכל לטפס עליו,

לעמוד זקוף

ולהציץ החוצה.

החוצה, מהעולם הזה שהוא חיי.

אולי.

א. מי ימלל?