שדות ירוקים
השבוע (זה נראה כמו לפני נצח), קניתי נעלים (כן, כן, עוד זוג נעלים).
מכל המקומות בעולם זה היה בעיר מסוימת בשרון, והחנות היתה חנות של נעלי ספורט
(עד כמה שלא ארצה להודות בזה, כנראה יש אנשים שחיים ונושמים גם מחוץ לתל אביב, וכנראה שהם גם נועלים נעלים).
התיישבתי על הדרגש העגול באמצע החנות, מחכה שהמוכר (בחור צעיר יחסית אבל אולי כיום מרבית הציבור נראה לי צעיר יחסית),
יגיע עם הזוג הנבחר ובטרם אספיק להרים את מבטי,
הוא היה למולי כורע על ברכיו, עוזר לי לחלוץ את נעלי ולאחר שהשלים את משימתו האחת
לא התבלבל והמשיך כדי להנעיל אותי בנעל החדשה, מסמן לי להניח את רגלי על ברכו כדי שיוכל לשרוך את השרוכים.
הסתכלתי בו קצת מבולבלת, קצת נבוכה וקצת מחוייכת.
שמו של אל בנדי קפץ לראשי כמובן, אבל גם עונג קל על הטקסיות המיושנת,
על העובדה שהוא לוקח את מקצועו ברצינות שכזו
ובהכרח, על יכולתו לשבת על ברכיו..
אולי זה קצת טיפשי, אבל תמונתו של המוכר המנעיל אותי בנעלי ספורט חדשות (הנוחות ביותר שהיו לי!)
ליוותה אותי במשך מספר ימים.
אולי באמת אני שייכת לעולם אחר.
אם לא היה מספיק תסכול בחיי בשבועות האחרונים,
הרי שחברת הביטוח שלי חשבה שכדאי לנסות להגדיל את ה"יעד" (לא יעד המכירות אלא את יעד התסכול)...
התקשר אלי השבוע אחד מנציגיהם (שבוע ארוך כבר אמרתי?),
להציע לי להרחיב את ביטוח התאונות האישיות שיש לי גם למקרים של שברים (ירכיים במיוחד),
ולעוד כל מיני סממנים סיעודיים כאלה ואחרים ועוד הצהיר שזו עסקה מיוחדת לנשים בגילי..
בגילי? מתי נשים הפכו להיות בגילי? ממתי גילי נהיה סימן לנשים אחרות?
כשסירבתי (כנראה קצת בתקיפות) לשלש את התשלום החודשי למען סימני גיל כאלה ואחרים
התבאס המוכרן (אין מילה אחרת, חיפשתי) ואיחל לי חיים טובים ובריאים..
(מה הסיכוי ש"החיים הטובים" שאיחל לי כללו גם רגל שבורה ותעלה?)
שיחה עם חברה העלתה זיכרונות עורגים במקצת, לתקליט ישן שהיה באוסף התקליטים של אחי
וללהקת בנים (כן, בנים) שנקראה ארבעת האחים, ששרה מגוון שירי פולק משנות ה-60 (הצצה בוויקיפדיה גילתה שהם עדין פעילים).
אמנם עברו מאז איזה שנתיים שלוש... ואמנם לעיתים קשה לי יותר לשלוף שמות או מילים
אבל לגמרי יכולה לראות את עצמי יושבת על המיטה בחדרו של אחי (ברשות, בטח ברשות)
מקשיבה לתקליטים, לומדת את המילים לא דרך גוגל, אלא מהקשבה חוזרת לפטיפון החורק
ולמחט שנתקעת שוב ושוב, עד שאת קמה להסיטה ממקומה.
ארבעת האחים, פיטר פול ומרי, בוב דילן, פול סימון, ועוד זמר נידח במחוזותינו – אריק אנדרסון,
קאט סטיבנס וניל דיאמונד, קרול קינג וג'ניס איאן, להקת אמריקה, ואפילו תקליט ישן של הפלייטרס,
גורדון לייטפוט, החיפושיות, דיוויד בואי, סנטנה ורוד סטיוארט, היו רק חלק מפס הקול הראשון של ילדותי
(יחד עם שירי תנועות הנוער וצלילי המוסיקה כמובן).
אהבתי את התקליט שלהם של ארבעת האחים. הוא היה אחד מהראשונים שלי.
בקולותיהם היה משהו הרמוני ונעים והשירים שלהם ספרו סיפור.
אחד במיוחד היה (בתרגום חופשי): "אף אחד לא יודע את הצרות שראיתי, אף אחד לא מכיר את סבלי".
כנראה שכבר בגיל 11-12 היה לי ברור שקיומי יתכתב עם סבלם של עבדים כושים במאות הקודמות...
(האם זה עומד בסתירה לעובדה שברור לי שבגלגול קודם הייתי אשת חברה שניהלה סלון מביתה?)
ולגבי האחים?
איכשהו תמיד דמיינתי אותם, ארבעה, עובדים בשדה, שרים תוך כדי הנפת מגל (או שאולי התבלבלתי עם התקליט של שירי תנועות הנוער).
היום הסתבר לי שהם היו ארבעה חברים שהיו באותה אחווה באוניברסיטה ושדרכם המוסיקלית התחילה ממתיחה
והקשר בינם ובין שדות ו/או סבלם של העבדים הוא בערך כמו להגיד שבגלגול קודם ניהלתי ויכוחים פילוסופים עם אנשי רוח.
אולי באמת אני מעולם אחר?
בחוץ השתתק.
ההפגנה שהיתה קודם עברה ונעלמה.
חלפה כמו שקורה להפגנות וקורה למפגינים וקורה גם לרעיונות ולאנשים.
גם היום הזה חלף. גם סוף השבוע.
זה היה יום מהימים האלו שאת לא ממש בטוחה אם חם לך או קר לך.
מהימים בהם משום סיבה או מאלף סיבות,
את מרגישה איזה מתח שהולך ונבנה,
אולי לקראת סוף היום והחשיכה אולי לקראת השבוע הקרב ובא.
מהימים שאת מעבירה בתזוזות קטנות ממקום אחד למשנהו
אבל למעט לבשל, או כלים, לא עושה כמעט דבר.
מאותם ימים.
א. פעם היו שדות ירוקים...