ככה, באמצע השבוע או "שיר קטן"

ככה, באמצע השבוע

נשארתי בבית היום להשלים קצת מטלות של עבודה וכתיבה. חצי יום זה הכל, אחר כך פוגשת שניים מהאנשים האהובים עלי ביותר לטיול בשוק הפשפשים. בשעות הבוקר של אמצע השבוע, לבית ישנם חיים שאינם קשורים בי מסתבר. האינטרקום שמצלצל כל כמה דקות, הכלב הנובח בקומה למעלה, מחלק המגנטים שעובר בין הקומות "להדביק את הדלת"..לוקח לי זמן להתיישב, למצוא את הנקודה הנכונה, להשתחרר ממועקות היום או משיירי החלום שהעסיק אותי הלילה. כוס הקפה שלי ביד שמאל ואני כותבת עכשיו בימין, באצבע אחת. פחות נוח, אין ספק. אני חושבת על שנים בהן קפה היה סוג של פולחן, כמעט כמו סיגריה הוא היה חלק מהנראות. בבקרים היה לו מראה אחד ובערבים קרים מאוד של עצבות או של כתיבה היה לו מראה אחר, עם קצת וויסקי מחלחל לתוכו.היום, הקפה ממלא צורך. בבוקר, בצהרים. זהו. מאוחר יותר זה כבר מתחיל להתערבב עם שנת הלילה (כן, כן, מי האמין?) והוויסקי? נשאר גחמה של עיתים מאוד נדירות.העצבות לעומת זאת.. האמת? העצבות גם היא השתנתה. נדמה לי שאני כבר לא מנסה בהכרח לסלק אותה ואת כל מה שנלווה לה; הכאב, האכזבות, החרטות. נדמה לי שבגיל מסוים (האם באמת אני כבר בגיל מסוים?), כשמתחילים לספור נכסים, גם העצבות היא סוג של נכס שאת לא בקלות מוותרת עליה. וכן, אני מודעת לאיך זה נשמע. ולא, אני לא חושבת שזה מקביל לפולניות היושבות לבד בחושך, אלא יותר להשלמה. וגם היא, אינה בהכרח מלווה בתבוסה. לבית של אמצע השבוע יש חיים שאינם קשורים בי. מדי פעם טוב להפוך את השגרה, טוב להתיידד עם שעות אחרות ורעשים אחרים. והכי טוב, לחכות לשניים מהאנשים האהובים עלי ביותר.אז ככה, באמצע השבוע שימו לב לשיר הבא:

שיר קטן/לאה גולדברג

יהי הכאב,

כלוא בלבי

אין דבר

יבוא הזמן

ושיר קטן

יגאל מדווה

עקת עבר

ויתפרץ בבכי ענות

וישתפך בצחוק ילדות

וכמו לפיד יאיר דרכי בעלטה.

ויתנדף יגון השחור

ויתמוגג הדווי באור

יהי הכאב כלוא בלב

לעת עתה.