צדק של מנצחים?

את רוב שעות היום עד כה השקעתי בקריאה.

לא אתמול.

אתמול הורכב משורה קדחתנית של משימות ומטלות, עד לקרשנדו של שעות הצהריים

וגשם הזלעפות שתפס אותי בדרך הביתה (שהראה דרך אגב, מינימום של התחשבות במעיל

או במטריה שאחזתי כאילו חיי תלויים בה).

אבל היום, אני עטופה בשמיכה, נעה בין המיטה לספה וקוראת ספר בכריכה לבנה

וחושבת על צמד מילים שללא ספק כצמד

הן מהמסוכנות יותר וגם מההכרחיות ביותר בהיסטוריה האנושית,

"טובת הכלל".

חשבתי על המושג הזה השבוע. או שחלמתי,

כי לא מצליחה בשום פנים לזכור מה היתה הסיטואציה שהובילה אותי למחשבה ספציפית זו,

אבל התחושה נותרה והיום השתלטה על שאריות מוחי.

הספר שנקרא "הטובה שבמרגלות" מאת אלכס גרליס (סופר אנגלי),

מדבר על התקופה שלפני פלישת בנות הברית לנורמנדי ומערב הרבה עובדות עם קצת פיקציה

אבל בעיקר מדגיש עד כמה המציאות כפי שאנו מכירים אותה,

היתה תלויה במספר לא גדול מדי של אנשים, שהיו עסוקים בלהקדים ולרמות את הצד השני.

המבט הזה לאחור לרגע מעורר חלחלה ביותר ממובן אחד ובין היתר, בהכרה עד כמה באמת ההיסטוריה ובשלה גם המציאות ובאותה סבירות (כן, אינטליגנטית אני) העתיד, עלולים להיות תלויים באנשים בודדים.

במעבר השנים, נוח לכסות את העיניים ולהאמין לעיתים,

שלשינוי המציאות צריך קצת יותר מכורח אדם אחד ושכוחות גדולים מזה בוודאי קשורים בה.

מבט קצר לאחור, אפילו "אחור" קצר מועד, מצמרר בהבנה שזו אמונה מסוכנת ואף טיפשית.

וענין טובת הכלל? צמד המילים הללו שאין בהן כלום עד שלא מצמידים אותן יחד

וכשהן יחד? גדרות נרמסות, גבולות נפרצים, צדקנות תופסת מקום.

טובת הכלל, מונח שהוא נכון לגבי כל צד המשתמש בו.

נוח לחשוב על טובת הכלל מהספה עטופה בשמיכה,

קשה יותר לחשוב מה הייתי עושה לו..

המחשבה על אותה תקופה, על מה יכול היה להיות על מה שיש היום,

גורמת לי להרגיש ולא בפעם הראשונה (ואני מודעת לאירוניה),

כברת מזל על התקופה והמקום בו נולדתי.

כל שאני יכולה לקוות שגם הנינות שלכם, תוכלנה להגיד את אותו הדבר.

אחר הצהרים יוצאת מהשמיכה והספה, לסרט עם חברות

ובצער מה עוזבת את מאה העמודים האחרונים של הספר בכריכה הלבנה.

בדרכי בשדרה אני אוספת מילים שמותירות אותי קצת מהורהרת.

"להתאהב והיכולת לאהוב" אומר בחור אחד בדיוק כשאני עוברת ליד השולחן בו הוא יושב בקפה שבשדרה.

אני לוקחת לו את המילים וממשיכה אתן הלאה, תוהה על אותה יכולת של אהבה.

האם זכיתי בה, האם היא קיימת בפני עצמה גם ללא ההתאהבות?

אחרי הסרט חוצות את דיזינגוף ובן יהודה למחוזות בהם לא בקרתי מזמן.

במסעדה, חוזרת אלי טובת הכלל, וכן העיתוי בו השתמשתי בביטוי ממש השבוע.

זה בא תוך כדי שיחה, בהכרה פתאומית כמו גל קטן ששוטף איזו עכרורית מוחית.

ויחד אתו באה הקלה גדולה על ההתבהרות שהתרחשה.

בשיחה, אני מספרת על הספר, ועל משפט נוסף שהעסיק אותי כל השעות האחרונות.

גיבורת הספר תועה באזוריה הכפריים של צרפת מיד עם השחרור של בנות הברית.

יחד עם גבר נוסף שחבר לחלק ממסעה הם עדים להוצאה להורג של קצינים גרמנים על ידי כפריים צרפתיים זועמים.

"צדק של מנצחים" אומר לה הגבר והיא עונה – "יש צדק אחר"?

משאירה אתכם עם זה וסוגרת את היום מחר חוזרת למלחמה האישית שלי.

א. גופי באחד העם אבל ליבי כרגע עם כוחות הברית בצרפת..

הספר בעברית הוא של הוצאת ידיעות אחרונות והגיע עד למפתן ביתי במסגרת "קהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות אחרונות 2018"