קרפיון ודורסל או עצמאות ותעוזה..

עוד פוסט שנכתב לפני כשלוש שנים ומעלה כאן לזכרו של המשורר חיים גורי, לעצמאות ולתעוזה יצירתית.

יום העצמאות

אתמול, בדרכי מוקדם בבוקר לקרן היסוד (כמו בכל כך הרבה ימי שישי אחרים במהלך השנים),

הקשבתי (כמו בכל כך הרבה ימי שישי אחרים) לגלי צה"ל, ולמולי שפירא מראיין את חיים גורי המשורר-

ינוקא בן 91, (גר בקומה רביעית בלי מעלית), ונשמע חד וצלול כמו שנשמעים כאלה הצעירים ממנו ב 40-50 שנה.

מולי שפירא שאל אותו: כאחד שהיה ממקימי המדינה, ולחם בקרבותיה למן ההתחלה ועוד קצת קודם, מה הוא חושב על התוצאה אחרי 67 שנים?

תשובתו של גורי היתה כמו ציטוט לתשובה שאבא שלי נתן לי לאותה שאלה לפני מספר שנים.

מי האמין?

מי האמין שאכן נוכל להלחם? מי האמין שאכן תקום מדינה? ואם תקום שתחזיק מעמד? ולא סתם תחזיק מעמד אלא תמשיך ותתפתח ותפתח וכו' וכו' וכו' (כמובן שהכו' והכו' אינם במקור).

חייכתי לעצמי בעודי נלחמת על דרכי בכביש בארצי המפותחת, אבל זו לא היתה התשובה שמולי שפירא חיפש.

כן, כן, הוא אמר לו (כלומר –נפלא הקמנו, החזקנו), אבל מה עם הקיטוב החברתי? עשירים ועניים? אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים?

זה נורא, הסכים המשורר (גם אבא שלי דרך אגב היה מסכים לזה), אבל , הוא אמר –

זו כבר לא בעיה שלי. זו בעיה שלכם – דור ההמשך.

פעמיים הוא שבה את ליבי חיים גורי, פעם אחת בשירו על עקידת יצחק (מי שלא זוכר שווה לקרוא), ובפעם הזו.

היצירה האמיצה

בשבוע האחרון יצא לי להיתקל פעמיים בשמו של שי גולדן וסיפורו האישי. בתחילת השבוע, בהצגה שכתב על סיפור חייו (הבן הטוב}, ובסוף השבוע בראיון על אותה הצגה.

המראיינת שאלה אותו האם לא פחד לחשוף את עצמו ואת כל קרוביו בצורה כל כך ישירה?

והוא ענה, שיצירה היא לא לפחדנים. מי שאינו מעונין לחשוף שלא יהיה יוצר, שיבחר כל מקצוע אחר.

המשפט הזה שלו העסיק אותי לא מעט ביומיים האחרונים, כמו גם המחזה שכתב שסיפורו די מטלטל (הוא ואחיו גדלו במוסד עד גיל 6 ו 7 ואז אומצו על ידי הזוג גולדן, שהיו רחוקים כנראה מלקבל פרס על הורות).

ומכיוון שיש לי נטייה תמיד לבדוק כל תהיה על עצמי, אז נותרתי שואלת –

מהו בכלל אומץ? והאם אכן זהו אומץ שמתערבב ביצירה? ומהי חשיפה? ומה ההבדל בין חשיפה לחושפנות?

האם המחזה היה כל כך מטלטל וסוחף, לו לא הייתי יודעת בחייו של מי מדובר?

ולא שהוא לא היה עשוי היטב, אבל יש משהו בזמן האחרון שאני לפעמים מרגישה שבעצם הרבה מהעיתונאים, סופרים, אנשי טלויזה כאלה ואחרים, צריכים לשלם לי על התרפיה שהם עושים על גבי.

בין אם נרצה או לא הצהוב והחושפני נדחף לנו לגרון במסווה של יצירתיות ומדיום וכל מיני מילים, כאלו ואחרות.

אני יודעת שבנושא זה אני במיעוט, אבל רוצה לצאת בהצהרה חושפנית משלי - אני מתגעגעת.

מתגעגעת ליצירה שאני יכולה להקיש ממנה מה שארצה, יצירה שאינה כובלת אותי לזמן ולמקום, שמאפשרת לי להיסחף לתוכה באיטיות ובחוכמה, כזו שמגרה את מוחי ומסעירה את ליבי. יצירה בה היוצר בשום אופן אינו דמות בעלילה וחשיבותו – משנית אם בכלל, או שפשוט אינה קיימת.

באמת,

מתגעגעת.

הקרפיון

כבר מזה תקופה (נניח חודש) שאני שותה בבקרים מרק קרפיון שבושל 9 שעות בבישול איטי.

יש איזה סיני אחד או יפני שני (אני לא בדיוק זוכרת) שבאופן נחרץ טוענים שמרק קרפיון (על כל חלקיו דרך אגב) נותן כוח.

ומכיוון שאני מדוללת אנרגיות, אני שותה לסירוגין בבקרים מרק כוח.

אמנם המחיר שלו קצת מחליש, אבל כנראה שמכל בחינה אחרת הוא עובד כי אחרת אני לא יכולה להסביר את פרץ הפעלתנות שאפף אותי בארבעת הימים האחרונים.

כמו צעצוע על בטריות, עסקתי ללא לאות בסדר, מיון, פינוי, וכן – גם השלכה.

הרבה הושלך,

אבל גם הרבה נכנס.

הסיבה היא כמובן כל הדברים שעושים את דרכם לאיטם מקרן היסוד לאחד העם ודוחקים את מקומם פנימה.

וזה מוזר.

מוזר ההתערבבות הזו.

מוזר למצוא כלים של אבא שלי בארונות שלי, מוזר להשתמש בסכין שהיה שלו, או למצוא שיטה לסדר את כל הניירת שלו.

מוזר לפנות את הקיר האהוב שלו מכל התמונות היקרות לליבו

מוזר לחשוב על מיני הדברים ששמר.

מוזר לפרום שוב ושוב ושוב את מארג חייו.

הסדר עוד לא נגמר, השולחן עוד עמוס ניירות ושקית שלמה של מכתבים מחכה למיון.

אבל זה –

זה כבר בשבוע הבא.

א. קוראת את עצמי לסדר.