top of page

Recent Posts

Archive

Tags

שני שירים, שני כותבים

חיים גורי נפטר הבוקר. לכבודו, לזכרו ובגעגוע לאבי מעלה פוסט שכתבתי ב 2013.

שני שירים, שני כותבים.

מדי פעם, בשנה האחרונה וגם קצת לפניה, אבא שלי מציב בפני את השאלה שהיא "אלמותית" בפני עצמה – בשביל מה אני צריך את כל זה? לעיתים השאלה קצת משתנה והופכת להיות בשביל מה את צריכה את זה (משמע את ההתעסקות אתו), ו/או בשביל מה אתם צריכים את זה (שוב, אותה משמעות..).

התשובה גם היא משתנה, לפעמים היא ניתנת ברצינות, לעיתים בצחוק, לעיתים השאלה פשוט נותרת ללא מענה.

אבל הערב, עם קצת חשש בלב (חתולים שחורים, טפו טפו), התשובה שלי היא – גם, בזכות הסקרנות, הצלילות והשירים.

בזכות אותה סקרנות ואהבת התנ"ך והידע באשר הוא, כבר כמה שבועות שאני נושאת בליבי שיר מיוחד אליו נחשפתי בעל כורחי כשצפיתי בתכנית של דב אלבוים על פרשת השבוע בה הוא ארח את חיים גורי (נחשו מי הכריח אותי לראות?).

הפרשה היא פרשת עקידת יצחק, ואם כבר מדברים על יחסי אבות ובנים, הנה השיר במלואו:

ירושה

מאת: חיים גורי

האיל בא אחרון.

ולא ידע אברהם כי הוא

משיב לשאלת הילד,

ראשית אונו בעת ימו ערב.

נשא ראשו השב

בראותו כי לא חלם חלום

והמלאך ניצב-

נשרה מאכלת מידו.

הילד שהותר מאסוריו

ראה את גב אביו.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

אינני מתיימרת לתת פירוש לשיר או אפילו ניתוח מהוקצע. אני רק יודעת שפשטות האופן בו הוא מסופר, כבשה את ליבי ונתצה אותו לרסיסים. אל אותו לב לקחתי את חלקי בסיפור, הסיפור של אבות ובנים, הורים וילדים. העקידה הפרטית המטאפורית של כל ילד וכל הורה, המאכלת, והמלאך שמגיע או שאינו,. האב שניצב בגבו אל הילד המשוחרר מאסוריו, ויותר מהכל את הירושה הזו, המתגלגלת לכל הדורות, לצאצאים באשר הם, הנולדים ומאכלת בליבם.

לכל מי שיחשוב שהינה איבדתי את זה שוב (את זה אומר את שפיותי, או שכלי או מצב רוחי), אוסיף ואומר שאני לא רואה בשיר משהו אפל, קמעי או עגמומי. אני רואה בו דוקא הקלה מסויימת, כי המאכלת הזו (גם היא מטאפורית – הלו!!), הירושה הזו שלנו, היא האנושיות שבנו על כל פגמיה ונפלאותיה והיא שם ללא כל קשר אלינו רק מעצם היותינו, והמשימה שלנו כמו שאני רואה אותה, היא ללמוד להתייחס אליה ככזו.

אז זהו שיר אחד, והבטחתי שנים. השיר השני או לפחות הרקע לסיפורו היום, הוא מה שהופך את הזמן האחרון לכדאי באופן ודאי, ומעשה שהיה כך היה:

נתחיל בוידוי - אם יוצא לי לצאת מוקדם מהעבודה ואם אני באוטו בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני נהנית לשמוע גלי צה"ל, התכנית (גם היא אלמותית) ארבע אחרי הצהריים. ויותר מזה, אללי, בעוונותיי הגדולים, מיד אחר כך בעשרה לחמש יש את התכנית של אבשלום קור, וגם אותה אני מחבבת. בכל פעם הוא נטפל למילה, או ביטוי או נושא אחר של השפה העברית, ואלו דקות שאני מקשיבה בהנאה ויודעת שלא אזכור מזה אחר כך כלום.

ביום חמישי האחרון, יצא לי להקשיב לאבשלום קור, וכמובן אני לא זוכרת על מה הוא דיבר, אבל משהו אחד נשאר חקוק. מנגינה קטנה ומוכרת של שיר ערש רוסי (או בדיעבד אוקראיני). שמרתי אותה במוחי וחשבתי שאשאל את אבא שלי על השיר, כחובב שירים ישנים הוא בטח ישמח. ובכן, אתמול בילינו בדיאליזה שעות ארוכות, ובשלב מסויים נזכרתי בשיר, או לפחות בניגון שלו. אבל, כמובן שלא אפצח בשירה באמצע אולם הדיאליזה (אני מזייפת והוא לא שומע), אז רכנתי לאוזן הטובה שלו וזימזתי את מה שזכרתי. הוא בהתרגשות שרק לו יש משירים ומנגינות המשיך את הניגון. אף אחד משנינו לא זכר את המילים, אבל בשביל מה לעזאזל המציאו את גוגל? ולשם מה נתנו בידינו מכשירים אלקטרונים? חיפוש קל (נשבעת שזכרתי בקושי מילה אחת מהשיר), גילה שהשיר הוא שירו של טשרניחובסקי (שאול), "ניטשו צללים". זהו שיר שהוא כתב ב 1896 , כשיר ערש לילד, סוג של הזמנה ידועה מראש, והוא כמובן שיר (למעט המנגינה שלו) שרחוק מלהרגיע פעוטות ו/או מבוגרים 117 שנים אחרי.

ובכל זאת, בשביל אבא שלי, אצטט בית אחד שריגש אותו במיוחד, ריגש עד דמעות:

עִבְרִי הִנְּךָ בְּנִי אַךְ זֶה הוּא

אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ,

חֹטֶר גֶּזַע עַם הַקְּדוּמִים

עַל הָעַמִּים גְּאוֹנְךָ;

עוֹדְךָ נָעַר תִּגְדַּל, תֵּדַע

גְּדוֹלוֹת עַמְּךָ פָּעַל,

אָז תָּבִינָה נְצוּרוֹת יִפְעַל

עֵת שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!

ואני חושבת, שאם אדם מסוגל להתרגש עד כדי כך משיר (בעיקר רגשו אותו שתי השורות הראשונות של הבית), אז הכל כדאי.

את השיר הזה אשאיר כמו שהוא, כל אחד יעשה אתו ככל העולה ברוחו.

אני חושבת שדי בפואטיקה להיום. בשבוע הבא אשמח לשתף על האסון המתרחש ובא עלי בדמות מסיבת מחזור של התיכון, ואשאל שאלות נוקבות כמו – האם מישהו יכול להסביר לי למה כל יום שישי, אני רואה חרדים מסתובבים עם שקיות פח זבל מלאות בפופקורן? האם זו המצווה התרי"ד? מצווה שאני לא מודעת לה? מה הם עושים עם הפופקורן כל השבת? זה בטח לא כדי לראות סרטים נכון?

אז עד השבוע הבא..

א. פואטיקה זו אני.

 

©2017 BY ADELA BLOGS. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

bottom of page