איטליה, ב 100 יורו ליום

פירנצה

אמצע הלילה ואני ערה. אין לדעת אם אלו השפעות הג'ט לג המתמשך, העובדה שאתמול ישנתי כל היום או זה שאנחנו ארבע בחדר קטן וצפוף. צלצול הפעמונים ממגדלה של כנסיית הדומו הסמוכה משאיר אותי מעודכנת בשעה איפשהו בין אחת לשתיים לפנות בוקר. החלון הקטן פתוח לחצר הפנימית וקולט את כל רחשי השירותים של השכנים, כולל משהי או 20 שלא מפסיקות להקיא. הזיכרון שזה מעלה בי הוא של ספרים צרפתיים ישנים בעיקר את זה של סלין, מסע אל תוך הלילה.

הגענו לפירנצה היום, עוד לא הספקנו ממש לחוות אותה את ונציה פספסתי ברובה, בגלל עייפות או חולי או שניהם שהשכיבו אותי במיטה. אבל חייבת להודות שתעלות המים הקסימו והפנטו אותי, פירנצה עדין לא עשתה זאת. הרעש מסביב גובר, מחזיר אותי לשנות הצבא וגיל 19, אני מייחלת גם לכושר עמידה ויכולת הסתגלות תואמת.

א. מנסה לישון, שוב.

לילה אחרון בפירנצה. פירנצה שכל כך רציתי להיות בה, או שיותר רציתי להיות גיבורה בספרו של א.מ. פורסטר? העיר הקטנה, הבניינים, הארנו הירקרק והגשרים החוצים, כמעט ונעלמים תחת רגליהם של המוני המטיילים.

יומיים וחצי הסתובבנו בעיר, חלק מארבה המטיילים הזורם בתנועה בלתי פוסקת ברחובות.

הדומו, הכיכרות, הסמטאות, הנהר, ואפילו האופיצי. כן, קצת בלחיצה אבל גם שם הספקנו להיות.

מאוחר בלילה אני ערה וכותבת בטלפון כדי לא להעיר את השלוש האחרות שלצדי. בחוץ עדין שומעים את צלצול הפעמונים ורחש המים בשירותים. אני בפירנצה, מחפשת את עצמי, מחפשת את השינה, ומקבלת אין ספור של הודעות מפיקוד העורף המסביר לי את מקומי (פירנצה(

אולי הייתי צריכה לבקר כאן ב 1908, אולי אז לא היו כל כך הרבה יפנים?

צפון איטליה, לבנטו, כפר קטן לים התיכון.

אחר צהרים שקט בטיילת מול הים. עכשיו בגינה קטנה בכפר. ילדים מכל הגילאים משחקים בחוץ. אני חושבת על הדמיון המערבי. עד כמה כולנו נראים אותו הדבר ועד כמה שום דבר לא משתנה. הבנים עם התלתל בשיער שחייב להיות במקום, ונעלי הנייק והג'ינס והבנות מצחקקות בזוגות לתוך הפלאפונים שלהם. יש פה די הרבה צעירים. תוהה מה הרכב האוכלוסיה כאן ומה העיסוקים שלהם. זה נראה כמו מקום לצעירים שברחו מהערים ההומות כמעט נובו רישי או יאפי, למרות קטנותו ופשטותו.

הים התיכון נעים למראה, אבל השמיים אינם תכולים והחול אינו לבן וחם. בכל זאת נערות בלונדיניות בביקיני שכובות על החוף.

שבת - חמישה כפרים בעשר שעות; צ'ינקואה טרה

חמישה כפרי דייגים לחוף הים התיכון שמסיבה כזו או אחרת אונסק"ו החליטו שהם אתרי מורשת לשימור.

כמו תל אביב - אני מרגישה קירבה.

כל היום אנחנו עוברות ברכבת מכפר לכפר עד שכולם נעשים בלילה אחת בלתי מובחנת. בכולם רחוב ראשי, בכולם שבילים המשקיפים אל הים בכולם בתי קפה ומסעדות בכולם אלפי תיירים.

אני מרגישה ריקה וכמעט רגוזה כי איני מצליחה להתלהב מלראות עוד רחוב עוד צוק עוד נוף מזוית קצת אחרת.

אחרי הכפר השני הבנתי את הרעיון ומיציתי אותו לחלוטין. ובכל זאת אני ממשיכה ללכת בזרם לעלות לרכבת לנסוע שלוש דקות להגיע לכפר הבא ושוב ושוב ושוב.

את הערב גמרנו בכפר האחרון שם אכלנו גם ארוחת ערב ותפסנו רכבת מאוחרת לכפר בו אנו לנות.

אני מותשת אבל לא מרגישה עייפה אבל מחר אנחנו ממשיכות, אז כדאי לנוח.

למתעניינים, כמהה כבר לחזור הביתה, למרחב האישי השמור שלי. כבר ארבעה שבועות מאז עזבתי. אני תוהה איך מטיילים חודשים ואפילו יותר. זו תמיד פנטזיה שכזו אבל זו גם עבודה קשה..

א. אוף כמה יפנים. וגם - אכלתי היום גלידת בזיליקום. מצויינת.

גונבת עוד פסקה קטנה כי סוף סוף יש לי ווי פיי לשלוח מיילים.

הבוקר יצאנו מלבנטו ונסענו כל היום צפונה לאזור של בולצאנו. בפאתי העיר ירדנו והתחלנו לחפש מקום ללילה, ולפתע קלטנו שלמרות שאנחנו באיטליה השפה נתחלפה וכולם מדברים גרמנית. עכשיו במלון, עם שם גרמני, עם פקיד קבלה שלא מדבר אף שפה אחרת חוץ מגרמנית, ואוירה בווארית. הכל נקי, לבן וצחור.

רק הרצפה חורקת.

א. מקווה לחלום בעברית.