פילוסופיה, ורדים ורומנטיקה באחד העם

השבוע היה מורכב מהרבה סעודות (עם ובלי קשר לפורים)

והרבה צעירים (עם ובלי קשר לאחיינים).

והרבה מודעות לגילי (עם או בלי קשר ליום ההולדת לפני שבועיים – אולי שלושה).

אחד מאותם צעירים, היה ברמן אחד במסעדה אחת,

שהכריז שהוא אינו יכול לשתות (מתי זה הפך מנהג ענין הצ'ייסרים עם הלקוחות?)

כי למחרת יש לו מבחן בפילוסופיה.

ברגע אחד של חוסר מודעות (טוב הייתי קצת רוויה באלכוהול), התוודיתי שגם אני למדתי פילוסופיה.

ברגע השני, כבר החלפנו חוויות ממרצים (כל מי שזכרתי או שפרש או שעמד לפרוש או שמת),

ובשלישי – נשאלה שאלת האמת, שאלת ה"אל-חזור", "מתי גמרת את התואר הראשון"?

עכשיו, נעצור רגע (כי זה מה שבעצם קרה כשנשאלה השאלה, העולם לרגע חדל מלהסתובב),

ובמחשבה לאחור נניח שהסיבה היחידה שהוא הרשה לעצמו לשאול את השאלה,

היא כי הוא לא ראה סיבה לא לשאול אותה. כלומר-

- לא נראיתי כל כך מבוגרת?

- או שהיה חשוך מדי בבר ולכן לא נראיתי כל כך מבוגרת?

אבל אני לא רגילה לשקר ובאופן לגמרי מגוחך אני גם רגילה לענות

(איפה ג'ורג' קוסטנזה כשצריך שקרן שיעשה את ההפך מכל אינסטינקט שלו?)

"אני לא רוצה להגיד", ניסיתי בקול קצת רפה.

"נו באמת", הוא אמר, "זה לא יכול להיות כל כך גרוע"..

"בסביבות 1993 " אמרתי בסוף (לקח לי זמן לחשב, החודש הרגתי יותר תאי מוח מבשנה שלמה רגילה)..

"93"? באמת"? הוא אמר ונראה מופתע. "את לא נראית...

"רגע", אמרתי, "בן כמה אתה? נולדת כבר ב 93"?

ולדקה ארוכה מאוד העולם נעצר שוב בחריקה..

"כן, בטח אני יליד 87 (87?!), התחלתי ללמוד מאוחר, בטח גם את".

בטח...

אירוע גיל נוסף או יותר נכון, איך הפכתי להיות לאה גולדברג על המרפסת

(רק שבמקום רחוב ארנון, זה אחד העם)

רווקה, מזדקנת, עם עציצים על עדן החלון?

הענין היה כשלפני כמה ימים צלצל האינטרקום, ומכיוון שאף אחד לא ענה לשאלתי המבריקה- "מי זה"?

הצעדתי את עצמי אל המרפסת רק כדי לפגוש בבחור צעיר וחמוד שהפנה את פניו למעלה ואמר:

אני רק מוסר פרחים, אפשר להכנס?

הוא היה כל כך יפה וכל כך חמוד ואני הרגשתי כל כך דודה

שכמובן הנהנתי והלכתי לפתוח ומיד שכחתי מכל הענין.

לפני יומיים, כשהפעם אתי בבית עלם חמודות אחר

(אחרי הכל אני לא "דודה של שום איש", אני דודה של אחיינים חמודים ביותר,

ובדיוק היה חופש פורים וחגגנו לנו בחגיגה משלנו, שכללה המון אוכל והמון סרטים),

שוב צלצל האינטרקום ושוב הלכתי לפתוח והפעם דווקא שמעתי

ומישהו מלמטה אמר: אני רק רוצה לשים פרח ליד אחת הדירות.

אז פתחתי. מי אני שאמנע פרחים מאנשים,

אבל גם הסתקרנתי (שוב), ויצאתי אל המרפסת לראות מי שהוא זה שיוצא.

וכן, שוב אותו בחור צעיר ושוב עם אותו קורקינט חשמלי.

הוא הרים את פניו שוב, אולי הרגיש שמסתכלים בו.

"לא היית פה לפני כמה ימים"? שאלתי

"כן, הוא אמר. אני מביא כל יום ורד".

הוא עצר רגע ואמר, "אני רומנטיקן".

היו לי כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד

אבל הרומנטיקה והיופי וכן גם מעט צער על השנים בלעו לי את כל המילים

ורק מלמלתי, "בהצלחה"..

"תודה", הוא נפנף לי ועלה לקורקינט ונסע.

ולא, אין לי מושג מי היא מושא הורדים והרומנטיקה.

אני גם לא יודעת אם היא יודעת מי הוא איש הפרחים

או אפילו האם נתתי את ידי ל"סטוקר" שכונתי.

אבל היה לו חיוך יפה (כבר אמרתי?)

וכשירדנו אחר כך איתי ואני,

ראיתי ורד אחד אדום ליד הדלת בקומה מתחתי

וכשחזרנו?

הורד כבר לא היה.

א. שמי הוא אלייזה דיי?