"העיר מזמרת בפעם האלף"..

"העיר מזמרת בפעם האלף

עיני הירח נוגות.

אל חיק האספלט מתייפח גור כלב

הסבתא מוכרת עוגות."

אולי אני חוזרת על עצמי אבל

אני אוהבת את תל אביב בשבת בבוקר.

אני לא חווה אותה הרבה בשעות האלו אבל

בפעמים המעטות בהן אני מוצאת את עצמי בחוץ,

אני מחבבת אותה בשעותיה אלו, השקטות יותר, הרכות יותר.

חזרתי הבוקר מקפה ועוד קצת עם חברה,

מתבוננת באנשים הממלאים את השדרה,

מהדסים וצועדים להם בבגדי שבת,

מניפים כוסות קפה או ילדים או רצועות של כלבים

(במקרה הפחות טוב את כל השלושה יחד פלוס טלפון נייד)

וחשבתי שכנראה אבות העיר הקדמונים היו בהחלט מאשרים.

האם זה לא היה החלום?

עיר שוקקת חיים? שדרות רחבות עם המוני אנשים מטיילים?

מאות תינוקות, אלפי ילדים?

בשבת בבוקר העיר פורשת זרועות חשופות

ובחסות אנשים צעירים וזוגות אוהבים מצליחה להסתיר

את הלכלוך, את הרעש את הצפיפות

את היוקר את הקבצנים ואת אלפי כלי הרכב מכל הסוגים.

"הסבתא זקנה, השעה מאוחרת

כל אם לילדה מספרת סיפור

עומדת הסבתא קטנה וחיוורת

מבלי להפריע את שלום הציבור"

חישוב מהיר שוטח את הטענה שאני בתל אביב כבר 26 שנה

(ולא, זה לא כולל את החמש השנים הראשונות של חיי ברח' קטן עם שני שמות).

חישוב מהיר נוסף יטען ש 26 שנים הם בדיוק מחצית מחיי

(הרח' הקטן עם שני השמות היה ממש מול בית החולים איכילוב).

ב 26 שנה החלפתי בסך הכל ארבע דירות וחציתי את העיר ממרכז אחד ללב שני.

(ליד איכילוב היתה אז גבעה שקראו לה "גבעת ההבטחה" והיום יש שם מגדל של רופאים שמימשו הבטחה מסוג אחר וגובים 1500 ₪ לשעה)

ומקצה אחד לקצה שני ב 26 שנה, העיר השתנתה.

(ממש ליד כיכר רבין כשעוד היתה כיכר מלכי ישראל היה אז את "מיסטר צ'יפס")

אזוריה השתנו והתחלפו, מסעדות נפתחו ונסגרו,

(הגן שלי היה גן עירוני קי"ח והגננת שלימדה על זוג היונים שבחלון הייתה אשת ראש העיר אז)

רחובות התרוממו ונפלו, חנויות, רשתות, בתי קולנוע.

(וברחבה הישנה של איכילוב נחרת אחד מזכרונותי המתוקים ביותר כילדה)

חברים, התחתנו, עברו, לעיתים השתנו, חדשים התווספו

ואתם - הזמנים.

"שפתיה דקות והעיר מצלצלת

מים ועד ים נוהרים הזוגות

אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת

אולי רק הכלב רעב לעוגות."

בשנות ה 90 גרתי בארבע ארצות 14.

בדירה עם שותפה או אחר כך, בדירת חדר קטנטנה.

מדרכות רחבות, חוף הים, הנמל.

שנים של חיים מצומצמים

של כעסים או ריבים פנימיים או אחרים

של חיפוש מתיש אחר מהות או הכרה

של ביטחון שהזמן הוא נצח

אפילו של נדודים (או סוג של..).

היום זה נראה לי כמו מציאות מקבילה.

מאותן תקופות אני זוכרת רק רסיסים של אירועים, של שיחות, של הוויה.

מי ידע?

"שפתיה דקות ובפעם האלף

אין ילד אומר לה: ספרי לי סיפור...

על חיק האספלט מנמנם גור הכלב

מבלי להפריע את שלום הציבור."

זה אולי מצחיק להגיד וגם אין דרך באמת לשפוט

במיוחד בהתחשב בשלל הארועים של השנים האחרונות

אבל עד עכשיו אחד העם היה מהתקופות הטובות

(אם לא ה..).

אולי זה קשור בעיר המשתנה, תדירות וחליפות משתנה

אולי זה קשור בי (המשתנה, תדירות וחליפות משתנה)

אולי זה ארעי

אולי זה רגעי

אולי זה קשור לשבת היפה.

אבל מה שבטוח שאין זה קשור כלל וכלל

לזכותי לקום מחר במצב רוח

ממש, ממש רע..

א. קראו לו אלתרמן והוא היה תל אביבי גם