נדיה דיין או מאטה הארי באחד העם

לא מזמן חלמתי חלום.

ובחלום, שהיה כמובן מורכב ומפותל כדרכם של חלומות, חלמתי שאני נפרדת לשלום מאבא שלי.

חלמתי שהוא ישוב בכיסא גלגלים עטוף בשמיכות,

(טוב, הכיסא היה בתוך אוטובוס, והאוטובוס היה שייך לבן דוד שלי, וכמו באוטובוס של משפחת פרטרידג' האגדית, הוא נסע עם קבוצת אנשים קבועה, אבל זה לא שייך לענין)...

ואני מנשקת אותו ואומרת לו שאתגעגע אליו,

אבל אז, מתוך השמיכות, אני מגלה שזה לא אבא שלי ממנו אני נפרדת,

אלא אמא שלי.

ומאמא שלי, בעצם מעולם לא נפרדתי.

היא יצאה מהבית בוקר חם אחד באמצע אוגוסט, לפני כמעט 40 שנה ולא חזרה

ומאז בעצם (למעט עצירה אחת או שתיים) לא ממש דברנו.

אז החלום, כמו שחוויתי אותו, היה- אבא שלי, מנסה לגשר ביני ולבין אמא שלי.

אולי.

אולי כן, אולי לא, אחרי הכל זה רק חלום, ויכול להיות שבעצם חלמתי על סלט ירקות ולא על הורי.

אבל,

כך או כך, הוא הצליח במשימתו, אבא שלי.

ולא שהוא לא ניסה גם במהלך חייו.

בכל פעם שלא הייתי מסכימה לאכול כבד, או שהייתי מוציאה לטעמו יותר מדי כסף על מתנות לחברות כמו שהוא כינה את זה, או שהייתי עושה תנועה כזו או אחרת, הוא היה מדווח לי שאני בדיוק כמו אמא שלי.

אבל מכיוון שאני לא מכירה אותה, וכשהייתי צריכה אותה היא העדיפה לשחק קלפים עם מתים אחרים בשדות מוריקים רחוקים, נשארנו בשתיקתנו.

אבל, גם לשתיקות מסתבר יש סוף, ובאדיבותו של אבי, והעובדה שהותיר אחריו ניירת עניפה לברור ולמיין ובתוכה שקית ענק אחת מלאה במכתבים וניירות שהיו שייכים לה,

סוף השבוע הנוכחי היה כולו אמא שלי.

ובלית ברירה, שוחחנו.

כלומר, מן הסתם השיח היה קצת חד צדדי, וכלל בעיקר אותי ממלמלת: "מה את אומרת.." שוב ושוב, ושוב,

ובכל זאת..

ככה למדתי -

שיתכן שבכלל היתה מרגלת (העדות – מכתב הזמנה לראיון עבודה מהועדה לאנרגיה אטומית), מה שיכול להסביר את העלמותה ביום קיץ חם..

גם הצעת העבודה מרואי החשבון הוניגווכס את הוניגווכס, חיזקה השערה זו, כי רק מרגלים יכולים להיות מכונים בשמות כל כך אבסורדים.

שהיא ואבא שלי נאלצו להיפרד לתקופות ממושכות כשהוא נסע לברזיל ואחר כך לארה"ב ולאירופה בעניני עבודה (אולי גם הוא היה מרגל?)

שהיתה לה לפחות הפלה בין אחי וביני (לא קל להיות מרגלת ובהריון). פעם שאלתי על זה את אבא שלי והוא הכחיש מכל וכל.

שהיא היתה עסוקה בלמצוא מרפא למחלתה משלל אוניברסיטאות בארה"ב, דרך משרד הבריאות האמריקאי וכלה ברופא צרפתי שהתמחה ברפואה סינית (ואם זה לא קוד ריגול אז מה כן?).

גיליתי גם מי האח שהכי דאג לבריאותה וניסה בכל מחיר למצוא תרופה (הוא גם זה ששלח הכי הרבה מכתבים).

ושלסבי וסבתי היו שלושה מגרשים ברשפון שנמכרו עם פטירתם (נחשו מי ניהלה את המכירה?), וחולקו ל 8 יורשים (7,000 ל"י כל אחד), אני לא ממש צריכה להגיד מה אני חושבת על זה נכון?

ושהיו לה המון רשימות של מטלות, חלקן על מחברת חשבון ישנה שלי,

מתכון אחד של ריבת חבושים,

הרבה תעודות בית ספר מקושטות כמיטב המסורת של תלמידות קטנות ומסורות,

פספורט בריטי אחד (של פלשתינה א"י) שהודה שגובהה היה 156 ס"מ ועיניה ירוקות, אפורות ושיערה חום,

ושב 1954 זכתה לטיול "אחרי צבא" שלה, ויצאה לשוטט בעולם – פיליפינים (איפשהו בבית יש תעודה שעברה את קו המשווה), אירופה, ארה"ב (– 007 הנשית בשירות הוד מלכותה).

ושהיתה סנטימנטלית ושמרה כל הזמנה לכל חתונה, ברית או בר מצווה שאי פעם הגיעה לתיבת הדואר, כמו גם שלל גלויות משנות העשרים ואילך, מה שמסביר הרבה מאוד עלי ועל האספנות שלי..

(ואולי גם ההזמנות היו בעצם מכתבי סתרים?)

היא היתה עצמאית, היה לה טעם מצויין בבגדים (חלקם נשארו עד עצם היום הזה) ,

היה לה שלל תיקים ותכשיטים (ששתיקתנו הרועמת מזה 40 שנה לא הפריעה לי להשתמש בהם כמובן).

בעצם היא היתה מאטה הארי..

וכנראה, כנראה,

אמא שלי

ושל יורם גם.

*

אם לאבא שלי היו עיניים אפורות, ולאמא שלי עיניים ירוקות מאיפה הגיח החום שלי?

ד"א החיים התל אביבים כאז כן היום התרכזו כולם סביב איזור זה של רוטשילד, יהודה הלוי מזא"ה, שינקין. כל כרטיס ביקור שמצאתי כל מכתב, כל אגרת רשמית – אפילו מחברת המים והמאור...