"פסח, מצה ומרור" (ובחש גם)...

אני מניחה שלכל משפחה יש את הטקסים שלה. גם לנו. לכל חג יש משהו משלו, בדרך כלל זה קשור בשירים ובאוכל מסוימים. פסח איכשהו קיבל יותר מכולם.

אבא שלי אהב את החגים. בזה היינו שונים, אני נלחצת מהחגים. אם אני זוכרת נכון אז אפילו כילדה העיק עלי ליל הסדר אבל הוא, תמיד היה נדמה לי שהוא מאוד נהנה. נהנה מהמשפחתיות, נהנה מקריאת ההגדה ומהפרשנויות שהיה נותן לה (אף פעם לא יכול היה להסתפק רק בלהקריא) ואפילו או אפילו במיוחד מהאוכל של ליל הסדר, שתמיד היה אחר כך אומר לי בדרך הביתה – "אני מקווה שמחר בבוקר לא יעלה הסוכר. אכלתי רק חתיכה מהדג וממש רק כף מהבחש"..ואז היה עוצר לרגע וממשיך: "אבל איך אפשר שלא לאכול?"

ליל הסדר אצלנו תמיד היה אחר. המסורת המשפחתית הכתיבה כמה וכמה טקסים. למשל בהא לחמא – סבא שלי שהיה יושב בראש השולחן היה חוצה את המצה כך שהיא נראתה כמו האות ה' והיה מנופף בה אל סבתא שלי בצד השני של השולחן וגם היא היתה חותכת את המצה שלידה לאות ה', וכולם היו מתווכחים של מי הה' היותר מוצלחת בזמן ששרים.

מיד אחר כך, היו הילדים הצעירים מקבלים את שיירי הה' החתוכה קשורה במפית בד לזרועם והיו מוציאים אותם אל מחוץ לדלת כדי שיכנסו חזרה כבני ישראל המגיעים אחרי מסעם הארוך ממצרים. ואז היו כל המבוגרים פונים ושואלים: "מאין באתם? מה ראיתם בדרך? מה אכלתם במדבר 40 שנה והאם יש לכם משהו לשאול אותנו? והילדים הנרגשים (כן, כן, גם אנחנו אז וגם הקטנים כיום; אותה התרגשות), היו נעמדים זקופים, הקטנים שבנו על כסאות והיו שרים את ארבעת הקושיות.

וכך, שנה אחרי שנה. לעיתים היינו שניים לעיתים יותר תלוי בגיל, תלוי בשנתון אבל תמיד, תמיד אותו התרגיל. ולאחר מכן? לאחר מכן- הסדר ההפוך נשמר. אצלנו הילדים הם אלו שמחביאים את האפיקומן ולא ההפך ובתום האוכל כשמנהל הסדר רוצה להמשיך הוא צריך לחפש את האפיקומן או לנהל מו"מ על שחרורו... לקח לי שנים להבין שרק אצלנו זה שונה.

והיו גם טקסים אחרים. למשל, מי תמיד מקריא את הרשע בארבעת האחים, ומי הוא התם ומי זוכה להיות החכם? או צקצוקי חוסר הסבלנות שהיה מקבל כל מי שטעה בקריאה אבל בעיקר בעיקר האהוב עלינו ביותר, היה הניגון המיוחד של סבא שלי להגדה. הוא היה שר אותה בניגון שלמד בבית אביו אני מניחה ובניו היו עוזרים לצדו. ובניו של סבא שלי? (דרך אגב משום מה זה לא עבר לנכדותיו) בהחלט יודעים לשיר...

כיום, אני נמצאת בחגים בכלל ובליל הסדר בפרט, בסוג של געגוע תמידי. געגוע לקולו הנעים של אבי, געגוע לימי ילדותי, געגוע לניגון של סבי.

ויש כמובן גם את האוכל. במשפחה שלנו זה חשוב לא פחות מכל טקס וכל שיר, ואצל סבתא שלי זה תמיד, תמיד היה אותו התפריט:

מנה ראשונה – כבד קצוץ (פיצ'ונקה בלשון המשפחתית) שמעולם לא הצלחתי לאכול, ו/או דג קרפיון ממולא (אהוב עלי במיוחד) עם חזרת תוצרת בית.

מה עיקרית – לשון או צלי וכמובן בחש שזהו אורז עם קורקבנים והמון המון כוסברה וסלט ירקות קטן, קטן.

ולמנה אחרונה? קומפוט.

אחרי מותה, הדודות שלי לקחו על עצמן את המשך קיום הטקס והמסורת כמו שסבתא היתה עושה. עם השנים נוספו עוד מאכלים אבל עד היום אין ארוחת חג אצלנו שלא יהיו גם מנות הבסיס: הכבד, הדג, הצלי והבחש (והקומפוט גם).

בחרתי לצרף כאן את המתכון של הבחש (באמת באמת שזה קל). אמרתי פעם שאוכל בוכרי גם אם אין בו כוסברה הוא תמיד נראה שואף אליה, הבחש ממצה את הכוסברה עד תום.

בליל הסדר האחרון לפני מספר ימים, עשיתי משאל בין הנוכחים מה האוכל האהוב עליהם ביותר מבין המאכלים של סבתי. אני לא יכולה להגיד שהבחש קיבל מקום ראשון, אפילו לא אצלי אבל זה לא אומר שהוא לא אחד הדברים הטעימים ביותר שתאכלו. פשוט יש כמה ש"שווים" אפילו יותר...

דרך אגב, הבחש המסורתי באמת, מתבשל בתוך שקית של בד. אצלנו, חוץ מדודי ואבי אף אחד לא זוכר שסבתא השתמשה בשק. אבל הגרסה שלה המובאת פה מצויינת לא פחות.

בחש

מצרכים:

1/4 ק"ג בשר טחון או קורקבנים

1.5-2 כוסות אורז לבן (פרסי או בסמתי)

בצל לבן

צרור בצל ירוק

2 חבילות כוסברה

מלח/פלפל

הכנה:

1. לטגן בצל עד שקיפות

2. להוסיף את הבשר ולטגן כרבע שעה

3. לשטוף היטב את הכוסברה והבצל הירוק לקצוץ דק

4. להוסיף את הירק לבשר

5. להוסיף קצת מים חמים ולבשל כ 10-15 דק' (זה מה שמאפשר לטעם של הכוסברה לצאת החוצה..)

6. להוסיף קצת פלפל שחור

7. להוסיף אורז שטוף

8. להוסיף מלח

9. להוסיף מים חמים שיכסו את האורז בכ – 2 ס"מ

10. לתת רתיחה ולהנמיך את האש ולבשל עוד כ 10-20 דק' עד שמוכן

גרסה צמחונית

ניתן להחליף את הבשר בפטריות קצוצות

ניתן להחליף את האורז בקינואה