להיות ישראלית (באחד העם..)

את הקטע הזה כתבתי קצת לפני יום העצמאות לפני שנתיים. קראתי אותו שוב ולהפתעתי אהבתי אותו שוב ועוד יותר מפתיע (ותודה לגוגל) הצלחתי למצוא את התמונות שצילמתי בדיוק באותו היום. אז הנה, ושיהיה עשור טוב ובטוח לכולנו.

היום, אולי לכבוד יום העצמאות הקרב ובא,

מצאתי את עצמי חושבת מחשבה קצת חריגה, ובנוף האורבני אפילו ממש לא פופולארית,

מה זה אומר עבורי להיות ישראלית.

בילדותי, הרגשתי איכשהו שהמשפחה שלי פחות ישראלית

או שלפחות אין בה את אותה ישראליות שראיתי (ואם נודה על האמת קצת קינאתי), במשפחות אחרות סביבי.

וזה מצחיק, כי שני הורי גדלו בתל אביב,

זה מצחיק כי אבי היה בהגנה, אחר כך בפלמ"ח ולבסוף כמה שנים בקבע, ומה יותר ישראלי מלהילחם על ירושלים או לאבד אח במלחמה?

זה מצחיק, כי גדלנו בבית כמו כל הבתים בו בשבת ב 9:00 בבוקר בדיוק היינו מתעוררים לקולם המצווח של מערכוני הגשש,

בית בו שרו את כל השירים הכי ישראלים,

ובו כמעט מדי שבת היינו נוסעים לטיול כזה או אחר

וביום העצמאות מנגלנו כמו טובי אחינו..

אולי כי הורי היו קצת יותר מבוגרים מהורים אחרים?

אולי כי היינו רק שני ילדים כשהסטנדרט הרווח היו שלושה?

אולי כי שמי היה אחר מעדי או מיכל או סיגל ובכל פעם שהייתי מציגה את עצמי היו שואלים מאיפה באת?

(וזה כמובן אחרי שהיו שואלים בחוסר הבנה, איך? איך אמרת שקוראים לך?),

ולעיתים אפילו מדמיינים שמץ של מבטא בגרוני..

אולי כי אמי חלתה ומתה?

אולי כי אבי היה סוחר? מקצוע לא סוציאליסטי בעליל,

והיה נוסע לחו"ל בזמנים בהם גודייבה היתה אכן רק גברת עירומה על סוס ולא שוקולד,

אולי כי היתה לנו עוזרת פיליפינית שגרה אצלנו בבית,

אולי כי דודי שהיו מגיחים לפחות פעם בשנה מחו"ל היו מביאים תשורות רבות וניחוחות מעולמות לא מוכרים?

כך או כך הייתי מתכווצת בכל פעם שאבי שכנראה לא התחבט בישראליותו, היה משליך משהו מחלון האוטו, או מחליט לקטוף פרח מוגן (המועצה לארץ ישראל יפה היתה בתקופתי, לא בתקופתו),

והייתי מסתכלת בקנאה על משפחות אחרות שנראו לי פשוטות ולא מורכבות, שלהורים ולילדים היה בדמיוני מכנה משותף רחב יותר ובעיקר היו בעלי שמות -ישראליים..

עברו שנים עד שלמדתי;

שישראליות אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית,

שבאדם יש יותר משמו,

ושאכן הנו תבנית נוף מולדתו,

וכי קוסמופוליטיות היא יתרון,

ואוכל עדתי הוא אקזוטי,

ושישראליות במהותה היא ערבוב של חרדה יהירות ואשמה

ושבאמת לאף אחד לא אכפת, לא על פרח שנקטף ולא על דוד שאבד.

מחשבות החרדה, היהירות והאשמה מלוות אותי אתמול בסרט ג'נקשן 48 (שאורן כתב והפיק).

(להקת ראפ ערבית מלוד, שמתמודדת עם הרצון ליצור מוסיקה, עם שאלות של זהות פלשתינאית מול ישראלית, של עוני, פשע וסמים, גברים ונשים, מסורת ודת כובלות ומחניקות ואפילו קצת כישוף).

וחשבתי שוב על ענין נקודת המבט.

1948..

איך טרגדיה של עם אחד היא ניצחון והלל לשני - וההפך.

ושמטבעם ומעצם הגדרתם -טרגדיה וניצחון לעולם לא יוכלו להתיישב יחד.

וכשאחת הדמויות אומרת בציניות: כן, בטח, דברתי אתם, והם בקשו סליחה על 48 ועל 67",

זה יכול היה להיות משפט שכל צד אומר על השני באותו נוסח מדוייק.

ובתוך כל זה, תהיתי מה היא נקודת המבט שלי, והאם יש לי אחת להציע?

ואולי, אולי זו דוקא לא הרדידות האישית שלי, שהייתי מוכנה להצהיר עליה מיד, שאינה לוחצת אותי לנקודה, אלא-

אולי זו היא הדרך היחידה?

וויתור על נקודת מבט, וויתור על דעה, רק רצון לחיות בשקט ובשלווה?

אחד הדברים שאהבתי במיוחד בסרט היא שמוסיקה איכשהו מאפשרת שוויון כוחות

ולשנייה אחת נדמה היה לי שנפתח איזה סדק קל בפטרוניות הישראלית,

כי אין כמו להיות בצד החזק ולהרגיש יסורים על גורלם של אחרים,

ולרחוץ את מצפוננו במילים יפות, פתיחות ואהבת אדם.

כי אחרי הכל?

אחרי הכל, על מה נבנתה הישראליות שלנו? אם לא על טרגדיה.

טרגדיה שלנו, טרגדיה של אחרים

והאם אין זו מהותה של לאומנות באשר היא-

מי הוא זה שמצליח להשפיע טרגדיה על מי?

ועם כל זאת,

אני ותבנית מולדתי, יוצאות היום החוצה, לשמש נעימה של צהרים.

דגלים בכחול לבן מתנופפים להם ברוח קלילה,

אנו מסתכלות בהם בתחושת היכרות נעימה.

הישראליות שבי גונחת ומחלצת החוצה יד לבנבנה של טרום קיץ.

כן, למרות הכל ואני יודעת שאני לא באופנה,

יש בי גם קצת גאווה (או אולי זו רק הקלה).

היא בדרך כלל מוסתרת וחבויה, אבל היום היא מגיחה,

ולכל הפחות אני יכולה להתייצב באומץ לצידה.

גאווה בידיעה שאנחנו, כולנו, אף על פי כן ולמרות הכל, קצת יותר מסך חלקינו.

ושעל כל רע, יש מן הסתם גם מידה של טוב.

ושאולטימטיבית, הרע אינו רק רע, והטוב אינו באמת רק טוב.

אני הולכת ברחוב ומצלמת, כתובות גרפיטי ומרפסות.

שברי שיחות מערפלים את אוזני,

הבחור המזדקן שמנסה להתחיל עם בחורה על ספסל בשדרה,

השניים שהולכים ובהתרגשות מדברים על ספר שאחד מחזיק קרוב לליבו,

ובחורה שהולכת לפני מדיפה ריח עז של קרם הגנה מהשמש

ומצטרפת לנחיל של צעירים ההולכים בשעת צהרים לכיוון הים.

ובעצם, מה יותר ישראלי מזה?

א. אני בעצם הלכתי לאכול סושי..