אשליות רבות באחד העם

אשליות

10:10 שבת בבוקר ואני במונית בדרכי לדרום תל אביב (דרום תל אביב שאחרי אלנבי..).

ניסים סרוסי ברדיו, שר על אשליות ומספק את מוסיקת הרקע ליום כולו,

אולי לשבוע, אולי לחיי.

אני מגיעה לגינה שלא ידעתי על קיומה ושם שני ילדים חייכנים, מתוקים להפליא (ובמקרה גם שחורים),

מדביקים עלי מדבקות בחופשיות, הנאה וקרבה שמשעשעת ומחרידה אותי בעת ובעונה.

לאט לאט מצטרפת חבורה, עיקרה נשים, חוגגות יום הולדת לחברה.

הילדים מסתבר אינם קשורים לאף אחת. אולי הם קשורים לגינה.

אולי גם הם אשליה.

שעה אחר כך אני מוצאת את עצמי הולכת בקבוצה אחרי מדריכה עם מיקרופון קטן ובוהה בצבעוניות המדהימה שסביבי שפושה בסמטאות הפחונים.

ציורי קיר, כתובות, גרפיטי מכל הסוגים והצבעים.

אני מצלמת.

בעצירה בדרך המדריכה מחלקת דפים להכנת שבלונות ופחיות של צבע.

אחת המשתתפות מרססת את שמי על קיר צבעוני.

אני מסתכלת עליו והוא מביט בי חזרה

ואני תוהה על קיומו משועשעת.

אשליה.

בפינת הרחובות אברבנל וקורדוברו,

ממש ליד הפאב המקסיקני עם המרגריטות הקטלניות (אחת מהן חיסלה אותי פעם לשעות ארוכות),

עומדות שתי נשים, אחת ברחוב והשניה מאחת המרפסות ומדברות זו עם זו בצעקות.

קשה לדעת מי יותר "מחוקה" מהשניה.

זו שעומדת ברחוב יש לה רעמה של תלתלים שלא היתה מביישת אף אפרו,

מתענינת לדעת מדוע אנחנו שם ולמה אנחנו מצלמות ועל מה בדיוק אנחנו מדברות

ולמה חלקנו נושאות דגלים.

היא ממהרת לעדכן את החולשת במרפסת שאנחנו כנראה מהווים איום על שלומה

וניגשת אלינו בתוקפנות כימיקלית משהו לדרוש מקרוב יותר על מעשינו.

גם היא, או לפחות בקרוב תהיה - אשליה.

מאוחר יותר אני חוזרת הביתה.

מאז עזיבתו של נוח את אחד העם 100,

מתנהלות מלחמות דיירים קטנות אך עקשניות.

אחת מהן היא מי מבין השכנים המתעקש או מתעקשת להשאיר את דלת הבנין פתוחה

למול מי מבין השכנות (לא נגלה מי) שמתעקשת שדלת נועדה - לסגרה.

הבוקר אני נתקלת חזיתית במישהי שאין לי מושג מי היא,

הגוררת את המשקולת להשאירה פתוחה.

לאחר הרהור קל, אני בוחרת בשתיקה, מחייכת וממשיכה בדרכי.

בצהרים כשאני חוזרת אני סוגרת את הדלת הפתוחה

וחושבת שכנראה למרות הכל אני עדין בגיל

בו מצד אחד כל דבר מעצבן ומצד שני עדין חשוב לך איך את נתפסת בעיני אחרים.

אשליה.

בתחילת השבוע בתיאטרון הקאמרי,

"סוס אחד נכנס לבר" דרור קרן כמעט בהצגת יחיד על פי ספרו של גרוסמן.

ההצגה עושה חסד עם הספר. גם דרור קרן.

(למי שלא קרא או לא זוכר, סטדנאפיסט במה שכנראה הצגתו האחרונה,

עושה חשבון נפש למול שופט, ומספר את סיפור חייו).

החלק שתופס אותי מהבטן ודורך לי על הלב

הוא החלק בו הגיבור מתאר את האופן בו מספרים לו שמישהו מהוריו מת

אך למשך שעות ארוכות הוא אינו יודע מי הוא זה מהוריו והוא מפחד לשאול.

במהלך הנסיעה הארוכה נדמה לי מבאר שבע לירושלים,

הוא מנסה לעצור את מחשבותיו על הוריו, כי למחשבות יש כוח

ובכוח מחשבותיו הרי זה הוא שבסופו של דבר הורג את אחד מהוריו.

מחשבות הורגות, מחשבות מחיות, מחשבות יש להן כוח מיסטי משלהן.

הייתי שם גם אני. יותר פעמים משארצה לספר ואולי עדין.

אשליה.

אתמול בדרך להרצליה לארוחת שישי, אני אוספת טייס.

ולא, הם לא מחולקים בחינם ברחוב. אחד מסוים זה,

חיכה למיקרה קטנה, כחולה ומאובקת מאוד

(החלונות כבר מזמן אינם זוכרים שתפקידם להיות שקופים).

אני אוספת אותו מהמלון שהוא בדיוק מול שרידיו הנושנים של קולנוע פריז.

בזוית העין, אני מזהה את עצמי עומדת שם.

בת 14-15 עם האפודה החומה - אפורה שסחבתי לאבי,

מעל לטי שירט לבנה, מחכה לראות את אחד משניים או שלושת הסרטים

שהוקרנו שם בקולנוע – במקרה זה כנראה "הבוגר"

מרגישה הכי מתוחכמת, הכי גדולה, מבינה ויודעת בעולם.

אני מסתכלת בה, דמותי הרחוקה, ולא מספיקה לתהות לשלומה

וכבר נמשכת חזרה למיקרה הכחולה.

אשליה.

אני מנסה להיזכר ואני לא חושבת שאי פעם ישבתי לאכול עם טייס.

אני מתענינת לדעת מה המקרים הכי מוזרים או קשים שקרו לו במהלך 25 שנות טיסה

ומקבלת שורה של מיתות, התקפי לב ושריפות של מנועים

המסופרים לי בחיוך רחב ומבטא אמריקאי דרומי.

בליבי אני חושבת שאולי עדיף היה לא לשאול,

אולי עדיף לא לדעת,

אולי במקרים מסוימים שווה לשמר-

אשליה.

"אשליות, אשליות רבות

אך רובן אינן מתקיימות

שם אולי בחלומות

האשליות היפות מתגשמות"

א. אז למה לאחרונה חלומותי מלאי סיוטים?