"נתחבא כאן ולנצח לא נצא"?
היסטוריה היא דבר מתעתע את זה כולנו יודעים.
ובכל זאת, אנחנו חיים את חיינו בדבקות לאמיתות חיים כאילו היו אלו אמיתות אובייקטיביות ומחייבות כשבעצם
אין אמת אובייקטיבית, אין היסטוריה חפה מסובייקטיביות
אין כרונולוגיה שאינה מושפעת מסיפור.
שני ספרים שקראתי לאחרונה גרמו לי לשוב ולחשוב על משמעותה של היסטוריה,
על מהותו של סיפור,
על אמת, על עובדות ועל פערים.
האחד הוא "הטנק" של אסף ענברי
שמספר את סיפורו של הטנק הסורי
שמונח כבר עשרות שנים בכניסה לדגניה א'
ועל חמשת האנשים שכל אחד חושב שהוא, הוא עצר את הטנק ואת הפלישה הסורית כולה.
השני הוא "רצח בבית האדום" של אלון חילו, שמספר "עובדתית" את הסיפור
של רצח חיים ברנר וחמישה אנשים נוספים ששהו אתו באותו בית,
כמעט לפני 100 שנה (מאי 1921), תעלומה שמעולם לא נפתרה,
ולגמרי בדיונית טווה סיפור מכעיס ומטלטל המשלים לכאורה את הפערים העובדתיים.
ב"טנק", העובדה (האמתית) שחמישה אנשים שונים יכולים לנכס לעצמם את אותו האירוע בו היו שותפים (חלקם בלי בכלל לדעת על "השותפים/משתתפים" האחרים),
מסבירה אולי קצת בחיוך את משמעותו של סיפור היסטורי
ואת חלקנו בעיצוב מורשת הקרב עליה גדלנו (ולא במקרה אני חושבת
מתוארים חמשת "גיבורי הקרב" כפגומים כל אחד בדרכו,
כל אחד מייצג חלק אחר בישראליות שהתגבשה כאן ב70 השנים האחרונות).
אלון חילו לעומת זאת לוקח את הסיפור הכביכול עובדתי ועושה ממנו שמות.
העלילה שהוא טווה כדי להשלים את פערי התעלומה על רצח ברנר
היא של סיפור של תאווה, של הומוסקסואליות של אהבה אסורה
של יהודים וערביים והחטא הקדמון המוביל אולי לשורש הסכסוך כולו.
הכתיבה שלו טובה זה לא ניתן לקחת ממנו, אבל הבחירה?
הבחירה אינה פשוטה, לעיתים קרובות מאוד נופלת לקלישאות;
הומופוביות, בין גזעיות, בין מיניות.
שני הספרים קצת טלטלו אותי, כל אחד מכיוונו.
שני הספרים חזרו והנכיחו את דלותן של עובדות,
את בעייתיותן של עדויות,
את האחיזה המאוד, מאוד קלושה שיש לכולנו (כל צד וחלקו)
בטענה היסטורית כזו או אחרת.
ואת העובדה, שבסופו של דבר שום דבר מזה אינו ממש משנה.
מה שמשנה זה הכאן, העכשיו וההתמודדות או העדרה.
ומכיוון שהכל, הכל הוא רק סיפור בו גם אנחנו ניצבים,
ללא שום שליטה על הסיפור שיספרו בבוא העת עלינו,
המסקנה היא שהדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות,
הוא לחיות את חיינו כאילו באמת אין מחר.
לקנות את אותם דברים שידינו אינה משגת, (תיק יפה בשינקין הנה אני באה),
לנסוע לאותה חופשה שעד כה נמנענו,
לשבת על שפת הים עם כוס קפה.
כי איך אמר קהלת? "הבל הבלים, הכל הבל הבלים".
ולמען הדיוק ההיסטורי, אין כמו שירו של סנדרסון – מדינה קטנה
במקום די רחוק, קרוב לכאן
אספנו את עצמנו
הבאנו חברינו
ולא אמרנו מי ומה
בדרום בצפון או במרכז
שכרנו קצת שמים
דמעות הביאו מים
פתחנו ארץ חדשה
מדינה קטנה מתחמקת מצרה
את הכתובת לא תמצא
היא שמורה בתוך קופסה
בעולם כל כך קשה
להתבלט זה לא יפה
נתחבא כאן ולנצח לא נצא
שני בתים, שני סוסים ,שלושה עצים
נוסעים תמיד ברגל
שרים שירים בלי דגל
נושמים שנים ללא סיבה
מלחמות אסונות חולפים בצד
אנחנו בתוכנו
וכל מה שאצלנו
תמיד ניתן למחיקה
מדינה קטנה...
יום אחד אם כדאי אולי נצא
כל עוד נעמוד לאורך
אני לא מרגיש ת'צורך
נחיה נמות ואז נראה
א. הי יו-יה אתם יודעים...