בלי חרטות... באחד העם

שורה של גרגירי קפה נדבקו לשמלתי.

אני מלקטת אותם,

אחד, אחד- גרגר לגרגר,

קטנים וזעירים

אסופים בכף ידי הפשוטה.

כמו מחשבות, זיכרונות, חלומות-

תקוות.

מעטים, ספורים,

בכף יד יבשה, מחוספסת

מגרדת מגיל

ושכחה.

ממשיכה ללקט גרגירי קפה תועים,

חושבת על מושגים מופשטים של

חברות, משפחה, אהבה -

קרבה;

היכולת להרגיש בחלל אצל אחר

ולמלא אותו-

ככה,

בטבעיות

בנדיבות

בלי שאלה, ללא תמורה.

כמה נדיר להיות במקום ובזמן,

כדי לתת באותה נדיבות שמבקשת.

האם אי פעם הייתי?

ומה זו הקרבה הזו שאני ממשיכה לחפש,

והאם היא נדונה להתרחק ככל שידי תהיה מושטת?

והאם אכן אני מושיטה את ידי,

או שזו רק אשליה, סיפור לילה טוב שאני מספרת לעצמי לפני השינה?

התעוררתי היום עם מחשבה שאינה זכורה לי מקודם,

אולי זו היתה בעצם תחושה,

סוג של בהלה.

פניקה אם נודה באמת.

האפשרות הזו שעוד שלושים שנה

אמצא את עצמי באותה הנקודה,

חוזרת על אותה מנטרה ידועה.

האם זה יתכן,

שחיי יסתיימו,

בחרטה?

א. מי זה דור(א)ך על קברי? (פירות כבדים יש ללמון טרי)