עזיזה, ריצ'ארד והטמפלרים
השבוע ביקרנו ח. ואני בעכו.
מזה מספר שנים שהבנתי, שמרוץ החיים והעובדה שכולנו אנשים מאוד חשובים ועסוקים פוגע בקשרי החברתיים, או לפחות ביכולת לפתח שיחה נינוחה ומקיפה (ולא, שורה של אימוג'ים המורכבת משלל חייכנים ולבבות אינה יכולה להיחשב כעומק רגשי). לכן, פנינו חברותי ואני לאלטרנטיבה של ימים מרוכזים. אמנם זה קורה פעם – פעמיים בשנה (בשאר הימים יש לנו קיצורי מילים ושיחות מתוזמנות), אבל כשזה קורה, זה אושר גדול.
עם מ' אנחנו בדרך כלל מעדיפות את שפת הים, מתנחלות לנו בקפה שממש על החוף ומהבוקר לא זזות (למעט טבילות קצרות או "טיול" הכרחי לשירותים), עד שכמו שאומרים המשוררים, השמש שוקעת לה במערב. עם ח', זו כבר שנה שלישית שאנחנו יוצאות לנו ל"מסע" משלנו, בכל פעם למקום אחר.
היתרון של ימים מרוכזים שכאלה ועם חברות שכאלו זה שלא צריך למהר ולפיכך, גם השיחות אינן ממהרות. הן מתעקלות, מסתובבות, הולכות ואחר כך חוזרות, לעיתים נוגעות ומשמעותיות ולעיתים הן שטותיות ומתבדחות ובעיקר הן פשוט רק עונג צרוף שאחריו את מרגישה כאילו נטענת מחדש באלפי וולט...
המסעות שלי עם ח', אינם מאופיינים בעיקרון מארגן כלשהו. אולי רק שהם מוגדרים כמסע של יום. גם אין איזה עיקרון מכוון בבחירת המקומות, לפעמים זה מקום בו לא היינו שנים ולפעמים, סתם כי מתחשק. ככה היינו פעם בזיכרון, פעם בחיפה, בשנה שעברה באשקלון והשנה – בעכו. הדבר הנוסף שאולי מאפיין אותם הוא גישתי וגישתה של ח' לחיים בכלל ולמסעות בפרט – אם לא חייבים, למה למהר? אה וגם – הרבה, הרבה, ישיבה בהרבה, הרבה, בתי קפה ו/או מסעדות..
אז ביום שני האחרון, מצאנו את עצמנו נפגשות שוב (לא מוקדם מדי) בחניון הסינמה סיטי שאיכשהו באמצע הדרך ביני ובינה ומתחילות את נסיעתנו צפונה. כמו שקורה לפעמים בחברויות רבות שנים ועומק כשלנו, איך שגבי נגע במושב המכונית, נפרץ הסכר והסיפורים זרמו. אין לי מושג כמה ארכה הנסיעה ואם היתה שעה או שלוש, כי לא ממש שמנו לב לדרך אבל דבר אחד ידענו בוודאות, התחנה הראשונה שלנו בעכו תהיה בעזיזה'ס, מזנון סנדביצ'ים מרוקאים שח', אכלה בו לא מכבר והטעם נשאר חזק וברור.
המזנון אינו גדול, יש בו מבחר מצומצם של כריכים ועליזה. בעלת המקום יותר משמחה להסביר על כל אחד מהם במיוחד ל"מתחילים" ולכאלה שבאים לראשונה. השאלה היחידה שלה היתה האם ניקח את הסנדביצי'ם או שנאכל שם באחד משלושת השולחנות המוצבים על המדרכה, כדי שתוכל לראות עד כמה אנחנו נהנות.. כמובן שבחרנו לאכול לשם לידה. ח' שהיא צמחונית לקחה את האפשרות היחידה שהיתה- פשטידה צמחונית (מעקודה) בתוך כריך. אני לעומת זאת לקחתי בהמלצתה החמה של בעלת הבית, את הכריך עם הקציצות עם קצת לימון כבוש.
שבעות ומרוצות ולאחר שהצטיידנו גם בסיפור חייה המקצועיים של עליזה, המשכנו בדרכנו לכיוון העיר העתיקה ואולמות האבירים שחודשו ושופצו ומהווים עכשיו אתר נעים ומענין שקל, באמת קל לתת לדמיון לשוטט בו ולראות את האבירים משוטטים ברחובות המרוצפים על סוסיהם ואולי אפילו לראות את רובין הוד אסור באולם האסירים, מתכנן את בריחתו המיועדת מהכלא.. את הרחוב המרכזי שחזרו והוסיפו לו חנויות נושא כאלה ואחרות, והמקום עצמו מלא בשלטים המכוונים את המסלול או שוטחים הסברים. שני מקומות חשובים במתחם היו השירותים שאמנם בתשלום אבל מצוחצחים ונקיים (טוב, אנחנו בנות לא, איך לא נספר על שירותים?), והמקום השני הוא החאן העתיק בפתחו של המתחם. מי שמיקם שם את החאן לפני כל כך הרבה מאות ידע מה הוא עושה. העצים הגבוהים המצלים, הנקודה בה כל כיווני האויר מתחברים, מזרקת האבן המרכזית הופכים את המקום לאחד המקומות הנעימים שפגשתי לאחרונה.
לאחר מכן המשכנו בדרכנו לכיוון הנמל. כל חלקה העתיק של עכו משולט היטב וזה היה קצת כמו לשחק סימני דרך ובכל פעם למצוא את החץ הנכון לכיוון השוק או הנמל או המגדלור. הסתובבנו ברחובות העתיקים מלקקות ארטיקים צבעוניים, ומכוונות את צעדינו לכיוון הים.
לאחר שיטוט של כשעה הגענו אל המגדלור ו"צנחנו" בבית הקפה הראשון שראינו שהיה צמוד לו: "קפה אלפאנר". מכיוון שהסנדביצ'ים של עזיזה'ס עוד שכנו היטב בבטננו, לא היינו רעבות ולכן הסתפקנו בקפה קר ולימונדה קרה מלאה בנענע וקרח גרוסים. לאחר כמעט שעתיים של שיחות, דיבורים ותצפיות על המלצרים שמעיפים פיתות ישנות כמו צלחות פריזבי קטנות לטובת הדגים בים, החלטנו להמשיך בדרכנו ואולי למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב מוקדמת (שאריות הסנדביץ' בדיוק התחילו לשקוע ואפשר היה להרגיש איזה רעב קטן מתחדש). אני קמתי לדגום את השירותים ולבקש חשבון וכשחזרתי לשולחן סיפרתי לח' (כי אנחנו בנות הרי) שהשירותים היו הפתעה נעימה ונקייה. ח' הפתיעה אותי ואמרה – אז אולי נשאר פה לאכול? לא קשה לשכנע אותי בשום דבר, בטח שלא ב"לא לזוז", ומכיוון שהיתה רוח והיינו מול הים והשירותים היו נקיים, נשארנו.
רק להגיד שהשירותים לא היו ההפתעה הנעימה היחידה באלפאנר. בעזרת המלצר האדיב במיוחד הזמנו סלט פטוש (ערימה ענקית של ירקות טריים, חתיכות פיתה צרובה וגבינה), לבנה מצויינת, ומנה קטנה (שהתגלתה כענקית) של צ'יפס שהגיע מתובל בפפריקה וטעים כפי שנראה. בזכות המלצר הסתפקנו רק בשלושת אלו ויכולה להגיד שאפילו את זה לא גמרנו. לאחר שהשמש שקעה ושבענו להסתכל על הים, הדייגים המקפצים על הסלעים והאור המהמם, עשינו את דרכנו חזרה דרך החומות ומסביב לנמל.
עכו שקודם נראתה רדומה ואפילו קצת ריקה התמלאה בהמוני אנשים שמלאו את הנמל, הספינות, המסעדות.
צעדנו לאיטנו נהנות מהערב, נהנות מהרגע, וחזרנו חזרה.
עד הפעם הבאה..