"יחד נזדקן" או "שלום, תעשה לי ילד"...

באמצע ההופעה צעקתי אל חני שישבה לצידי:

"אז ככה מרגיש אושר?"

"כן", היא ענתה...

בשנים האחרונות התחלתי להבין ואולי אפילו להשלים עם העובדה שהופעות; טובות יותר או פחות, אינטימיות יותר או פחות, כבר אינן מעוררות בי את אותה הנאה המשולבת בפנטזיה והתרגשות, שהיו מעלות בי פעם.

תליתי את זה בגיל בכלל ובעובדה שפנטזיות, לאט, לאט, בלי שאשים לב, חמקו ממני עם השנים והשאירו אותי בעיקר מפוכחת ועייפה.

ההופעה של שלום חנוך ומתי כספי אתמול החזירה אותי, אולי לא שנים לאחור, אבל לאותו מקום נרגש ומדויק בו הייתי בגיל 17-18.

זה לא שלא צפיתי את זה. שלום ומתי, מה יכול להיות רע? את שניהם אני אוהבת, את שירי שניהם אני נושאת כבר עשורים מספר, שניהם ליוו אותי מגיל ההתבגרות ועד עכשיו.

מה שלא צפיתי היתה, העוצמה. העוצמה שנבעה מההיתוך הכמעט מושלם בין שניהם. עד כדי כך הוא היה טוב, שלפעמים שכחתי לגמרי של מי הוא השיר אותו הם שרו.

זה עבד מצויין אפילו בשירים הקצת יותר "רוקיסטיים" של שלום כשמתי ישב לצדו עם הגיטרה, קולו נשמע חי וזורם וגופו נשאר זקוף ודומם או אפילו כשמידי פעם שלום פרש את ידיו לחיבוק ומתי שלח יד מהססת ללחיצה.

ובעיקר, זה היה מרגש. זה היה כל השירים "הכי", זה היה הרמוני ושלם ונפלא והקהל הקצת מבוגר, יצא מגדרו, שר אתם כל מילה הכיר וידע כל ניואנס או פנייה.

בגיל 17, הפנטזיות שלי התמקדו בעיקר באיך הזמר שעל הבמה, מבחין בי ורק בי יותר מכולן. איך לאחר ההופעה אנחנו נפגשים במקרה (אולי מכוון) ואיך אני המענינת והיפה מושכת את תשומת ליבו הבלעדית.

היום, כשהדמיון ביני לבין אותה בת 17 הוא אולי רק סוג הג'ינס בו הייתי לבושה, הפנטזיות שלי לצערי - מסתכמות פחות או יותר ברצון לחבק אותם.

עדין - זה היה מושלם.

ובסיומו של ערב, במקום לחכות מאחורי הקלעים, מצאתי את עצמי בחזרה על הספה עם משקה מורכב של קוניאק, ג'ינג'ר, חוויאג' ולימון כדי למגר בכל דרך אפשרית את הגירוי בגרון שצנח עלי.

נרגשת ועדין על אדי החוויה לא מוצאת מספיק מילים איך עוד לומר:

" כן, ככה מרגיש אושר."

א. עדין בהתרגשות למרות אף דולף ושיעול מעצבן וזה אומר הכל..