אחרי החגים (או "וקישוא אחד לא מוצאים עד היום...")

אז החגים נגמרו באופן רשמי וסופי. שלושה, ארבעה ימים נותרו לחופשה שלי ואני מבזבזת את הזמן על חיפוש תמונות ומתכונים במקום לעשות ולו חלק מכל הדברים שמרכיבים את הרשימה שלי (15 פריטים כרגע ברשימת הסידורים עוד כ 5 בפרויקטים לכתיבה שלא לדבר על כל הדברים שרציתי עוד לעשות בחופשה). אתמול היה לי קשה להירדם מלחץ "ההספקים". פתאום כל מה שלא עשיתי כל החופשה (הייתי עסוקה גם בלהיות חולה), בוער לי. וזה לא שלא עשיתי. באמת שעשיתי, אפילו הבוקר הספקתי; לחדש את חוזה הדירה, להתקשר למתקין המזגנים, לעשות הליכה, ולסדר מדף בארון, לחפש מתכונים ותמונות ולהתחיל את הפוסט הזה. לא רע עד הצהרים נראה לי, אבל אני מרגישה את הזמן חומק מאצבעותי כמו חול.

אולי זה הענין עם חופשות ארוכות. זה נראה כאילו אפשר וניתן להספיק הכל אבל בסופו של דבר, כמו בשגרה, ה"חיים" קופצים פנימה ולפני שאת מבינה מה קורה, הנה חג, הנה את קצת חולה, הנה עכשיו שבת ואופס.. הכל נגמר.

אבל אם אני זוכרת נכון, היה מי שהיה שאמר מה שאמר: "לגבי הלחץ? לא להיכנס...", אז אחרי לילה הפכפך ובוקר יעיל במידה,, החלטתי לא לוותר לעצמי ולמרות נטייתי להתעצל (וכן, גם קצת להילחץ), ולמרות שלא היה עם מי, לקחתי את עצמי לבדי עם ספר ועיתון לארוחת צהרים ביאפאן. ובזמן ארוחת הצהרים, שהייתה טעימה ומשביעה כמעט עד כאב , ובזמן שכמו תל אביבית אינטליגנטית שלפתי את ה"גלריה" של הארץ מיום שישי האחרון וקראתי על הצלחות של אחרים, החלטתי שמנקודה זו ועד לסוף חופשתי, אני לא מנסה לרדוף אחר דבר.

ולכן, גמרתי את ארוחתי (המצויינת), שתיתי תה יפני בטעם אצות, וציינתי לעצמי שוב, עד כמה אני נהנית לגור בלב תל אביב, שם את יכולה להחליט לצאת לצהרים ותוך חמש דקות ברגל להיות במסעדה שבחרת ובתום הארוחה תוך אותו מספר דקות להיות חזרה בבית ואפילו במיטה.

שביעות הרצון הקולינארית-אורבאנית הזו הזכירה לי את השיחה סביב השולחן אתמול אחר הצהרים במסעדה ערבית בכפר קאסם, כששאלתי את שותפי לסעודה, מהי הארוחה או האוכל שהכי זכורים להם. וכל אחד בהתאם לגילו וטעמו סיפר על הארוחה הזכורה לו במיוחד, וכשהגיע תורי אמרתי שמכיוון שזכיתי לאכול הרבה אוכל טוב ולעיתים אפילו מצויין ובכל מיני מקומות, הארוחות שהכי זכורות לי הן הארוחות שהפתיעו אותי. למשל; דג הטונה הראשון שאכלתי בחיי במסעדה באטלנטה שאני כמובן לא זוכרת את שמה והיה נימוח וג'ינג'רי ונפלא, או הפעם הראשונה בה טעמתי לחמניה מאודה של "דה באן" ואחר כך גם בטאיזו או טעמי ילדות שאנחנו חוזרים ורודפים אחריהם לעיתים ללא הישג (למשל עוגת הפבלובה הביתית שהייתי מקבלת לימי הולדת, או ריח עוגת השמרים בתנור או טעמה של פשטידת הספגטי שאמא שלי היתה מכינה, או התה במלח שאבא שלי החליט שאנחנו צריכים לנסות כמו בדואים במדבר, לטענתו...).

ואכן, בחודש האחרון, אוכל היה ללא ספק מרכיב דומיננטי. בין אם בארוחות החג הרבות מספור, או במסעדות או באוכל שבושל והוכן על ידי. ואוכל שמבושל על ידי, אם הוא מתוכנן לאורחים, הוא מתוכנן עד הפרט האחרון. לעיתים אני תוהה מהם הדברים שמשפיעים עלי בקביעת תפריטים. למשל אם זו ארוחה מסורתית כמו ארוחה מפסקת של יום כיפור כמובן שאכין, זה ממש מתבקש, את מה שהיינו אוכלים תמיד בערב יום הכיפורים, או שלפעמים זה קשור במשהו שהאורחים מזכירים לי, או אפילו טעם עכשווי שמתחשק לי לתרגם לבישול. ולפעמים זה פשוט, הדברים שיש בבית.

בחמישי האחרון, מצאתי את עצמי נכנסת לאמביציה באמצע הכנות ארוחת ערב לשתי חברות טובות. האתגר היה, להשתמש בכל מגוון הפירות והירקות שגיסתי היקרה הפקידה בידי טרום נסיעתם לחו"ל שכללו; קישואים, פלפלים, כרוב לבן, כרובית, חצילים, סלק, מנגו ותפוחי עץ.

התפריט הורכב תוך כדי תנועה וכלל:

סינייה צמחונית שכללה את ראש הכרובית, הקישואים והעגבניות.

תטבילה- בשר טחון וארטישוקים – ללא קשר פשוט רציתי להכין להן את זה (ראו מתכון בפוסט מהשנה שעברה)

ממולאים – זה כבר קשור לראש הכרוב שקיבלתי וגם לפלפלים ולקישואים שהיו גם הם באחת השקיות (גם לכרוב ממולא יש מתכון באחד מהפוסטים הקודמים).

אורז לבן- הכי פשוט, הכי מנחם, הכי טעים.

סלט חסה עם תפוחי עץ, רימונים ופיסטוקים קלויים במלח (טוויסט אלוהי הם הפיסטוקים המלוחים. קולה אותם בעצמי במחבת חמה עם קצת מים מומלחים).

תפוחי עץ אפויים עם תערובת של אגוזים, צימוקים וטחינה נאפים ביין. מתכון בגוגל, הכי פשוט בעולם.

סלט מנגו – גם מנגו היה בחבילה וזה בתוספת כוסברה וקשיו.. באמת לא צריך יותר.

סלט חצילים – אמרתי שרציתי להשתמש בהכל. לחצילים הוספתי פטרוזיליה ולימון.

סלק – הפריט האחרון שנאפה כאנטיפסטי ויצא משום מה תפוצ'יפס...

הייתי קצת בלחץ אני מודה. עם כמות כזו של בישולים, חששתי שאולי אפספס משהו ואולי משהו לא יצליח. אבל היה מצויין. והחברות טענו שהארוחה היתה מושלמת. כל כך הרבה אוכל נשאר שלמחרת הזמנתי את לינדה לאכול וגם היא כמובן יצאה עם קופסאות מלאות הביתה.

מכיוון שהכי הרבה עבודה הושקעה בהכנת הממולאים, החלטתי לשתף במתכון דוקא ה'חלבי'(סורי), לקישואים ממולאים שהוא חמצמץ ומתקתק וללא עגבניה אחת...

מחשי – קשואים ממולאים

מצרכים:

8 קישואים בינוניים מקולפים ומרוקנים מתוכנם.

כחצי ק"ג בשר טחון ושליש כוס אורז למילוי (ר' בהמשך).

מלאו את הקישואים במלית של הבשר והאורז. לא למלא מדי ולא להדק מדי.

מילוי

כ 1/2 ק"ג בשר טחון

1/3 כוס אורז שטוף

1 כפית של all spice

1/2 כפית קינמון

מלח לטעם

1-2 כפיות של שמן

1/3 כוס מים

לערבב יחד את כל המרכיבים.

אם נשארת מלית עודפת ניתן לצור ממנה כדורים ולבשל יחד עם הירקות הממולאים. במלית זו אפשר להשתמש למגוון של ממולאים.

רוטב

1.5 כוסות מים

4 כפות תמרהינידי

1 כף לימון

1 כף סוכר

1/2 כפית מלח

8 משמשים מיובשים

הכנה:

לסדר את הקישואים הממולאים בסיר.

להוסיף מעט מים ולהביא לרתיחה לכ 15 דק'.

להוסיף את הרוטב והמשמשים ולהביא לרתיחה.

להעביר לתנור. לאפות כשעתיים בחום של 350 מעלות עד שהנוזלים קצת נספגים והבשר מתרכך.

•הערה: מכיוון שלעיתים רחוקות אני מבשלת כמו במתכון אז בתמונה שצירפתי במלית שנותרה מילאתי גם פלפלים קטנטנים, ומכיוון שהיו לי צימוקים הם פוזרו בסיר גם.. והאמת? הכל הולך..