חזרה לאחד העם 100

השבוע הייתי לגיחה קצרה, באחד העם 100 .

למשך יומיים, הבנין הפך להיות סוג של אתר לתערוכות אמנות ומיצבים.

בכל דירה מהדירות הריקות היו לפחות שני אמנים שהציגו.

הרעיון – מדליק. הביצוע ברובו היה מסקרן

אבל אני? לא ראיתי כלום.

עליתי במדרגות, אותן מדרגות בהן עליתי וירדתי מאות פעמים בשש וחצי השנים האחרונות,

וכבר שם הרגשתי את 'עיוות' הזמן, את המציאות המקבילה אליה נכנסתי.

כמובן שעלינו קודם לדירה שלי. הדירה שכל קמט בה מוכר וידוע

רחשה זרים וצבעים ומראות והדיסוננס

היה כה גדול, שזה הרגיש כמו להסתכל דרך מראה

או לפול למחילת הארנב,

או סתם להכנס למערבולת.

הסלון היה צבוע כולו שחור ועליו אותיות גדולות,

הסימן המוכר היחידי שיכולתי להאחז בו היה החלון.

חדר השינה היה כולו מואר באור סגלגל והמרצפות היפות שלי כוסו צבע לבן

רק האמבטיה היתה ברורה ומוכרת.

החל מהמרצפות הרעועות ועד למיכל הסבון שהשארתי.

אבל גם היא, כמו המטבח היו ריקים, ובעת ובעונה אחת - מוכרים וזרים.

את ההמשך אני בקושי זוכרת.

שייטתי מדירה לדירה רואה ולא רואה,

קצת סקרנית באופן מציצני משהו לראות את הדירות שלא ראיתי במהלך השנים

וקצת חסרת סבלנות.

חברה אחרת שהיתה שם בשעה מאוחרת יותר התלהבה נורא.

מבחינתה היה זה רק אמנות לשמה באופן הכי אורבני ונפלא.

אפילו שמי על פעמון הדלת נרשם כחוויה בתוך כלל המראות של הבנין.

מאוחר יותר בלילה, עייפה וקצת מותשת ואחרי בקבוק של בירה,

חזרתי לדלת אחרת בבנין אחר, גם עליה הופיע שמי.

ומאז, אני מוצאת את עצמי חושבת על משמעות של בית,

על פרטיות ומתי היא נפגמת

ועל הזמן שלוקח להרגיש שייכות למקום.

ואם כבר תל אביב ואמנות מה יותר משירו של ויזלטיר?

יש לי סימפטיה / מאיר ויזלטיר

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

א. מתבייתת אבל עוד לא לגמרי שם..