איך לצאת למסע ולהישאר במקום או הפרק הרביעי של "אחוות המסע היומי"
- אדלה חכמי
- Nov 2, 2019
- 2 min read
מסורת היא ענין מתעתע. מצד אחד אנחנו נהנים להיאנח ולהתלונן על הכבלים הללו, שמחזיקים אותנו קרוב לשולחן החג או לטקס כזה או אחר או בכלל למשפחה. וצוהלים כששנה אחת אנחנו מצליחים להערים על "המערכת" ולנסוע ופשוט לא להיות פה בחגים או אפילו לסרב סירוב שאין עליו עוררין ולהישאר בבית כשכל האחרים לובשים חג, מחמיצים פנים וסועדים. ומצד שני, אנחנו נמשכים למסורות, יוצרים לעצמנו כאלו משלנו ומקפידים על טקסים קטנים, אולי כי אנחנו יודעים שבכבלים האלו שחונקים אותנו, יש גם עורק של חיים.
לכן, גם השנה לא התלבטנו ח' ואני, וללא שאלות מיותרות המשכנו את המסורת שהתחלנו לפני 4 שנים. לצאת ליום של מסע משותף, לבחון את גבולותנו המשותפים, להכיר מקומות חדשים ובעיקר פשוט להיות יחד. ללא שעון, ללא מגבלה.
כרגיל את הדיון לאן ניסע השנה השארנו לרגע האחרון ולשיקולי מזג אויר. התלבטנו בין אשדוד, עין כרם ונצרת ובסוף החלטנו על דלית אל כרמל וכמו בכל שנה קבענו להיפגש בחניון הסינמה סיטי. את הזמן שהיה לי כשישבתי במכונית הממוזגת וחיכית לח' שתגיע ביליתי בלחפש מסלולים לטיולי יום בדלית אל כרמל ותכנונים על קניות בשוק שאולי יחסכו לי כמה שקלים (איך הגעתי למקום הזה?).
ח' הגיעה ואני כיביתי את המזגן ואת המנוע ועברתי אל האוטו שלה. מיד כשנכנסתי קיבלתי כוס גדולה עם חוויאג' במים חמים (אם לפעמים אני צריכה תזכורת למוצא המזרח תיכוני שלי אני יכולה לחשוב על האהבה שלי לטעמים האלו שהם קצת חריפים וקצת מתקתקים ומלאי ארומה). והנה כבר היינו מוכנות לנסיעה, מתקדמות בתוך מגרש החניה הענק אל עבר היציאה, דנות אם אנחנו יודעות את הדרך (שאלה קוסמית), או שעדיף לשים וויז (שאלה קוסמית 2), כשממש לפני היציאה מהמגרש אמרתי: חבל שהיום לא יום רביעי כי ראיתי שביום רביעי יש את הסרט אחוזת דאונטון ב"לב". ח' עצרה את האוטו ושאלה: "את רוצה שנבדוק אם זה משחק פה היום?" (כזכור היינו עדין במגרש החנייה של הסינמה סיטי). חשבתי לרגע ואמרתי: "יאללה, בואי נבדוק". אחרי הכל מהם המסעות האלו שלנו אם לא היכולת לשנות את דעתנו בשניה?
אז לדלית אל כרמל לא הגענו באותו יום. לאחר בירור קצר הסתובבנו ומצאנו מקום חנייה. הסרט היה הכי חביב שאפשר. סרט שעושה מצב רוח טוב וזהו. אחרי הסרט (והגלידה), נכנסנו לאוטו כדי לנסוע קילומטר מערבה לים ושם בילינו את שארית היום; בירה וקוקטייל, וכמה מזאטים והרבה רוח שהעיפה כל דבר מהשולחן.
אז נכון, לכאורה לא הרחקנו באותו יום, ואולי לא גילינו מקומות שבהם לא ביקרנו. אבל בילינו שעתיים מספקות ביותר באחוזה אנגלית מתחילת המאה שעברה, ובעיקר היינו יחד; זורמות יחד עם היום, עם הים, עם הרוח. נעות מצחוק לשיחה עמוקה. משיתוף להרהור, לשתיקה.
ובהמשך לאחת השיחות שלנו באותו היום (מה כל אחת מגדירה כהצלחה, כזו שיכולה להיכתב בעתיד (הרחוק) על מצבתה), יום כזה, חברות כזו ללא ספק עונה להגדרה. וכן גם הבנה, שאולי המסעות המספקים ביותר הם אלו שלא יוצאים בהם לשום מקום.
שתהיה חזרה נעימה לשגרה...