הטוב, הרע והמכוער

על מסך הטלויזיה תמונתו הקפואה של

אלי וולאך המכוון את אקדחו

אל ראשו קלינט איסטווד.

פעם אפשר היה לדעת, אני מסבירה לאחיין (הטוב שמנמנם על הספה לידי).

לפחות במערבונים ישנים (ספגטי או סוג של פסטה אחרת);

לרע היה שפם קטן וכובע שחור,

המכוער היה אכן מכוער

ולטוב היה כובע בהיר, בגדים בהירים

וקראו לו קלינט.

כן, העולם היה ברור.

או כאמור, לפחות העולם במערבונים הישנים היה כזה.

אני חושבת על אבא שלי בגעגוע גובר,

הוא אהב מערבונים. ואולי אני מתגעגעת

גם לתחושה שהוא תמיד ידע (כמובן מנקודת מבט של ילדה)

לאיזה צד הוא שייך (ומן הסתם ולא פחות מכך לאיזה צד אני אמורה להיות שייכת).

אני נושמת עמוק אבל לא נאנחת בקול כדי לא להפריע לאחיין

(שאמנם כבר לא מנמנם אבל סוף סוף שכנעתי אותי להתחיל לקרוא את הספר שלי).

הלוואי שידעתי לאן אני שייכת, אני חושבת, הלוואי ומישהו ידע.

העולם סביבי רק הולך ומתבלבל והקו הזה שעובר בין טוב לרע-

רק הולך ומתרחק.

כל כך רחוק שלעיתים אני נאחזת רק בדמיון או בזיכרון של איך הוא היה נראה.

"אתה כל כך רחוק מהקו"

אומר ג'ואי לצ'נדלר אחרי שחצה את הקוד המוסרי של החברות ביניהם,

"הקו הוא נקודה עבורך".

אני חושבת על קוים ואבחנות, דיכוטומיות וניגודים.

אני חושבת על שיחות עבודה שמשאירות אותי אחר כך ערה ומתהפכת בלילות,

אני חושבת על ביטחון אישי ומוסר

על מה מפריד בין גניבה לטובה

על חברויות, אינטרסים וסכינים

וההבדל המטושטש בין אמת ואשליה.

אולי מערבונים הם סיפורי התנ"ך של ימים אחרים

עם קו ברור שחוצה; טוב ורע, שכר ועונש ויד אלוהים.

אולי בכל דור, אנחנו צריכים סיפור אגדה

שיעטוף אותנו בחמימותה של אשליה

שישנה, במקום כלשהו –

גאולה.

א. אם היה לי אקדח הוא היה מעשן...

דרך אגב, ברור שגם פה, הטוב הוא לא בהכרח טוב. ואולי הרע הטוב והמכוער הם הצלעות של אותו משולש בדיוק וגם במערבונים הישנים הניגוד הוא אשליה.

אה, וגם המלצה? פקדנו שוב את "מגזינו", לאחיין היה "חוב" ישן שהיה צריך להשלים. הוא אכל ספגטי קרבונרה ואני את זה עם פירות הים. היה נחמד. לא יותר. אולי קצת פחות.