#אפשר את זה ביותר זקנה? (1)

השבוע קיבלתי סנוקרת ותזכורת לגילי המתקדם כשהתקשרו אלי ממשרדה של הרופאה,

להגיד לי שבעקבות בדיקות הדם שעשיתי לאחרונה היא שולחת אותי לבדיקה של צפיפות העצם.

ולא, זו לא עצם של הכלב, זו ממש עצם הענין.

בעקבות המקרה (ולא, באמת אין שום כלב וגם לא שעת לילה מאוחרת), החלטתי על התחלה של האשטאג אישי:

#אפשר את זה ביותר זקנה?

בהאשטאג הזה, אתם מוזמנים להוסיף מקרים משלכם (יתקבלו רק מי שעונים על הגדרת זקנה), למשל:

1. לחשוב שאת רואה חשבונית של פזגז אבל בעצם זו חשבונית של פנגו. העין ראתה פ', המוח תרגם לגז ושניות ארוכות (ארוכות) חלפו עד שהתבהרה הטעות. # אפשר את זה ביותר זקנה?

2. לחשוב שאת מסוגלת לשכב ולראות טלויזיה ונרדמת תוך חלקיק שניה. # אפשר את זה ביותר זקנה?

3. כל מה שבא לך זה כל הזמן לתקן את העברית של כולם. # אפשר את זה ביותר זקנה?

4. לפעמים, יותר נוח לך לאכול עם משקפיים, את רק מתרצת את זה בספר שמושען למולך. # אפשר את זה ביותר זקנה.

5. הסיבה היחידה שעוד לא התחלת לעשות כלים עם משקפיים היא כי את פשוט לא רואה את מצב הכלים. # אפשר את זה ביותר זקנה?

אולי יש פה משהו מהמשל של הסוסים, האורווה ודלת האורווה אבל משהו טוב יצא מכל ענין צפיפות העצם

(כדי להוסיף עלבון לפגיעה המוקדנית שאלה אותי מה המשקל שלי כשקבעתי את התור כאילו זו שאלה לגיטימית כמו באיזו קופת חולים את),

בישלתי היום כאילו, כאילו, כאילו - חדר שד לעצמותי (כן, כן בדחנית אני):

1. תבשיל עדשים עם ירקות וצ'ילי

2. קציצות ברוקולי אפויות

3. קציצות כרובית (לא זכרתי שהיא הסתתרה שם בתחתית המקרר) אפויות

4. אגרולים מדפי אורז, ממולאים בירקות ואפויים

כמות הירקות בהם השתמשתי, הקליפות שקילפתי, החיתוכים שחתכתי, הכלים שעשיתי, לא היתה מביישת כנראה אף סו שף צמחוני מתקדם.

לא שזה ישנה משהו, אני מניחה שבעוד שבוע או בעוד חודש או בעוד שנה, אחזור להרגלי הדי מגונים ואשכח –

לשנייה

שלרגע,

הייתי זקנה.

(או שאולי צעירה? מה התשובה הנכונה?).

מוקדם יותר השבוע, עוד לפני הצפיפות והעצם אבל לא מוקדם מדי שעוד אי אפשר להרגיש את סוף השבוע המתקרב,

הגיע אחיין אחד רכוב על קורקינט מהבסיס שנמצא אי שם בגבעתיים.

הזמנו פסטה (שלוש פסטות), הזמנו טירמיסו, ("אתה חושב שצריך מנה ראשונה"? "אדלה, הזמנו שלוש פסטות, לא צריך גם מנה ראשונה")

שתינו יין ודיברנו על אפלטון. כן, אפלטון. וליתר דיוק מנון, וסתם ככה כי שם נעצרה האצבע שדפדפה בספר, כי האחיין -

הוא עכשיו בענין של פיסיקה אבל גם של פילוסופיה ואם מוסיפים לזה גם פסטה אז יוצא – "פפפ" וטפו שרק יהיה לי בריא.

אז דברנו על פילוסופיה ויותר נכון על כישרון. כי זה מה שמנון בגדול שואל את סוקרטס; האם כישרון הוא מולד או נרכש.

ואכלנו ודרגנו את שלוש הפסטות, בקושי הצלחנו לטעום מהטירמיסו ועברנו לספה והמשכנו לדבר. שלוש שעות דברנו,

על פילוסופיה, על פסיכולוגיה, על חברים ועל החיים. וחשבתי כמה אני נהנית, לשבת ככה על הספה,

לתת לשיחה להתנהל, למילים לרוץ מעצמן ולמחשבות לשוטט.

אם תשאלו אותי, אז זה כל הענין. הרגעים הקטנים האלו שקורים ככה סתם, ביום חול באמצע שבוע

אבל לא מוקדם מדי שעוד אי אפשר להרגיש את סוף השבוע מתקרב.

א. הירקות זה לאזן את הפסטות והטירמיסו שנשאר חצי ממנו לפחות למחרת