# אפשר את זה ביותר זקנה (2)

אז לא נדבר כמה רע עושה לי כל ענין הזום הזה. אני בטוחה שחלק מהדיכאון הכללי שלי נובע גם מהעובדה שאני צריכה לראות את עצמי (מקרוב!) כל כך הרבה פעמים לאורך היום ולזמן כל כך ממושך. כי בואו נודה, בכל שיחה, פגישה או ישיבה אנחנו מתמקדים בעיקר בעצמנו. אז אם פעם, הייתי פוגשת בעצמי במראה בבוקר ולאחר מכן, בחטף בכל פעם שיוצאת מהשירותים או שוטפת ידיים הרי שעכשיו אני מוצאת את עצמי שעות נועצת מבטים בסנטר המדלדל בקמטים, בנמשים, בשיער שלא ממש מסתדר ובנקודה הזו שצמחה לה על הלחי בלי ששמתי לב.

"אבל אם הזום גרוע, הווטאספ גרוע ממנו", נאמתי לצעירה בשיחת הוידאו שלנו בשישי בערב. "זה באמת משהו שלא ראוי להסתכל עליו", התייחסתי לעצמי.

"זה הדור שלכם", היא אמרה. "אני לא יודעת למה אתם לא יודעים להחזיק את הטלפון כך שתראו סביר" והדגימה לי איך אחד העיתונאים המובילים בארץ בילה ישיבה שלמה כשמצלמה מכוונת לו בדיוק מתחת לפימה.

הנהנתי בקוצר רוח וכיוונתי את הטלפון כלפי מעלה. "אני לא יכולה לשבת שעה עם היד מונפת" אמרתי לה.

מה? היא אמרה. אני לא שומעת אותך.

את לא שומעת אותי? החזרתי מנסה לגלות את התקלה.

"לא" היא סימנה.

"מה קרה"? תהיתי מסמנת חזרה. "כל הסימנים מראים שאין שום בעיה".

"תזיזי את היד" היא אמרה. "את חוסמת את המיקרופון, זה כל מה שקרה".

"אהה". אמרתי בתגובה שנונה.

#אפשר את זה ביותר זקנה?