חופש בסגר (2)

יום חופש שני בסגר

אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה.

אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה ומהעייפות.

למה אני כל כך עייפה?

אני יושבת ליד השולחן. הכנתי לי ארוחת בוקר קלה, כוס קפה גדולה. אין לי חשק לרדת למטה. חם מדי. חם מדי וסגר. אני יושבת ליד השולחן, אולי אצליח להשלות את עצמי באיזו נורמליות, באיזו עסקנות פרודוקטיבית. אני אוכלת וקוראת. הספר קצת מדכא אבל קשה לי להניח אותו. אני גומרת את הקפה בכוס ומסתכלת במשקע הבוצי. מסתכלת במשקע הבוצי ומזדהה.

הגב קצת כואב מהישיבה הלא נוחה. הכיסאות שלי מתאימים לארוחה (במקרה הטוב לארוחה) ולא לישיבה ממושכת לקריאה וכתיבה. לא נוח לי אבל אני לא מותרת ולא עוברת לספה. כאילו עצם הישיבה, הופכת את המעמד לחשוב, לרומנטי, לרגע ראוי לכתיבה. לא, אני לא עוברת. מעבר יהיה כניעה. כניעה לעייפות, כניעה למועקה.

טוב, אולי עוד דקה.

בינתיים, אני חושבת על שתיקות, אני חושבת על דממה. זה לא שיש דממה סביבי. יש את קולו של המזגן, יש את תקתוק השעון, יש את צלילו של המחשב שמבשר שוב ושוב על כל מייל שנכנס בתדירות של כמה שניות יש אפילו קולות של שכנים שנכנסים ויוצאים, הולכים וחוזרים. ובכל זאת – דממה.

אני מנסה להתכנס. לנשום עמוק, להעלים את הקולות המונוטוניים, המבשרים המרעידים. האם אני שומעת משהו מבפנים? איזה שקט חבוי, איזו החלטה, ידיעה?

לא. זה לא ילך. אין החלטות, אין ידיעות יש רק דינדון לא פוסק של מיילים נכנסים. אני חוזרת לחשוב על שתיקות ואל השיר הכי שותק שקראתי מימי.

Déjeuner du Matin by Jacques Prévert

Il a mis le café Dans la tasse Il a mis le lait Dans la tasse de café Il a mis le sucre Dans le café au lait Avec la petite cuillere Il a tourné Il a bu le café au lait Et il a reposé la tasse Sans me parler

Il a allumé Une cigarette Il a fait des ronds Avec la fumée Il a mis les cendres Dans le cendrier Sans me parler Sans me regarder Il s’est levé Il a mis Son chapeau sur sa tête Il a mis Son manteau de pluie Parce qu’il pleuvait Et il est parti Sous la pluie Sans une parole Sans me regarder

Et moi j’ai pris Ma tête dans ma main Et j’ai pleuré

ארוחת בוקר, זאק פרוור הוא מזג קפה לספל הוא מזג חלב הוא הוסיף סוכר ובכפית הקטנה הוא ערבב הוא שתה קפה בחלב הוא הניח את הספל בלי לדבר אלי הוא הצית סיגריה הוא הפריח טבעות עשן הוא איפר במאפרה בלי לדבר אלי בלי להביט בי הוא קם חבש את המגבעת לראשו לבש את מעיל הגשם כי ירד גשם והוא עזב תחת הגשם ללא מילה בלי להביט בי ואני אחזתי ראשי בין ידי ובכיתי א. חזרה על הספה