יום חופש

יום חופש

יום חופש מאבד קצת ממשמעותו כשאת בסגר ובמצב רוח תואם ובכל זאת.

בכל זאת, מנסה להוציא ממנו את המיטב.

המיטב התחיל בשש וחצי בבוקר כשהתעוררתי מווטסאפ שחברה שלחה (הטלפון היה על רטט, מי יכול לחשוב שזה יכול להעיר?) והמשיך בשעה של רביצה על הספה והתלבטות קשה, האם קודם לרדת לקנות קפה ואז להתקלח או קודם להתקלח ואז לרדת.

בציפייה קלה שאולי היום הזה עוד יפנה לטובה ובהתעלמות מה"מצב" ומההפגנות בחוץ ומצב התחלואה, החלטתי להתקלח.

המקלחת הוצפה.

אז במקום להתחיל את יומי רעננה, לרדת למטה לקנות קפה ומאפין ולדמיין שאני בפריז הסתווית או ניו יורק הקרירה, או לפחות בתל אביב טרום קורונה, דשדשתי במים שהגיעו כמעט לקרסולי ורצתי להביא את הפומפה מהשירותים (טוב, רצתי זו הגזמה, יש פחות מחצי מטר מהמקלחת לשירותים, אבל כל היתר אמת גמורה).

לאחר מאבק לא קל בייבוש השלולית שנוצרה אצלי באמבטיה, הרגשתי שזכיתי ביושר במקלחת שניה. לאחריה, קצת בחוסר רצון או אמון התלבשתי תוהה מה עוד יקרה? המעלית תתקע? מכונית תדרוס אותי במעבר חצייה?

למשנה זהירות ונגד עין הרע ירדתי במדרגות בזהירות רבה.

יצאתי לרחוב.

לא יודעת למה ציפיתי. אולי לשום דבר אולי לאיזו נחמה. מה שחיכה לי היתה שמש קופחת, פחים עולים על גדותם וסירחון קל שגרם לי לחשוב האם ההסתגרות בבית גרמה לי לאיזו פוביה חדשה (או ישנה) מהחוץ באופן כללי.

אבל, באמת לא הכל רע.

בחוץ יש משהו גס אבל גם מנחם בצורה מוזרה.

כשדילגתי בין שאריות שכלבים משאירים (או בעליהם בעצם) אחריהם, לצדה המוצל של המדרכה המקבילה, יכולתי רגע לשים את הכל בצד. להסתכל על הרחוב הקטן בו מזמן לא ביקרתי, על הצמחיה העבותה, על הבית האדום בפינה של גולדברג ונחמני שלא שמתי לב שלבסוף שופץ, על הבחורה המקועקעת שניסתה למשוך את תשומת ליבה של חתולה על עמוד, על המכבסה השכונתית שניצלה את הוידאומט הישן לתלית חולצות לגיהוץ ובעיקר על הנורמליות שסופקה.

בדרך חזרה עם הקפה והמאפין, נזהרת במעברי מדרכה צרים מאנשים ללא מסכה, חשבתי שלולא מצב הרוח, ולולא ה"מצב" הכללי, אז - המצב אולי לא כל כך נורא.

א. בבית האדום בנחמני פינת גולדברג היה לפני שנים לאבא שלי בית חרושת קטן ליהלומים